מודה ומתוודה, ממזמן לא חוויתי שביזות יום א'. ובמיוחד לא כזו- כמו של היום.

אבל היום הזה התחיל בצורה לא שגרתית ומקרה שהיה כך היה:

הגעתי לבסיס בסביבות שמונה וקצת. אחרי שבוע וחצי בבית (אחחח הדממה J) עצרתי להגיד שלום לאנשים בדרך. ליד האקליפטוסים קצת אחרי הש.ג (למי שמכיר את החר"פ), עצרתי לדבר עם חבר וכעבור כמה דקות מישהי קראה אלינו מאחורה:

"סליחה, אתה אולי מוכן לעזו...."

היא לא הספיקה לסיים את המשפט ונמרחה על הספסל שעליה ישבה. היא התעלפה, אבל העיניים שלה היו פקוחות לגמרי, קריפי בטירוף...

אמרתי לחבר להישאר איתה ולשים עליה עין ואני ארוץ לקרוא לעזרה. רצתי למרפאה ונכנסתי לחדר הטיפולים- חצי חדר חשוך, הכל בלגאן ואין איש בסביבה.. צעקתי אם מישהו שומע אותי ונתקלתי בכיסא גלגלים. חטפתי אותו ורצתי החוצה. כשהגעתי אליה שוב עם הכיסא כבר הספיקו להתגודד כמה אנשים מסביב ולשאול כמו כל ישראלי- "מה קרה לה?" ולחלק עצות כאילו הם מבינים ואף אחד אחר לא.. גם כן..

החבר עזר לי לשים אותה על הכיסא ולאושש אותה טיפה. היא לאט לאט חזרה לעצמה ואמרה לנו שהיא חזרה מבדיקת דם, וזה קורה לה לפעמים. שאלתי אותה אם היא רוצה לראות רופא והיא אמרה שאימא שלה מחכה לה בחוץ ויהיה בסדר. בדרך לש.ג שלחתי את החבר להביא לה כוס מים לשתות ועד שהגענו לאוטו של אימא שלה כבר הכוחות חזרו אליה.

אחלה מצווה להתחיל בה את השבוע J

נכנסתי למרפאה אחרי כל התקרית, ונכנסתי לספר את מה שקרה למפקד, אך אבוי. הוא לא נמצא היום (כמה מפתיע...)

נכנסתי למרפאה שלי והפקידות ברכו את פניי- "בוקר טוב, אין פה אף אחד היום"

"אז להתראות", אמרתי והלכתי למשרד.

כשחזרתי ושאלתי מה זאת אומרת הם ענו לי שמתוך שישה חובשים – אף אחד לא פה היום.

איך?

אחת בשבוע מד"א

אחד לקח חופש

אחת לומדת לפסיכומטרי ולא נמצאת

אחת אחרי לילה

ואחד כל השבוע בחופש

ואחת מסופחת למרפאה אחרת

"אוי, נהדר"... ועוד ביום ראשון.... אחרי חופש...

הייתי שעתיים בחדר הטיפולים (נוסטלגיה משו למען האמת.. וגם דיי מעביר את הזמן..) וכיביתי את האש. הלכתי למפקד הראשי (שמשום מה במקרה היה שם..) ושאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאחראי המרפאה של האזורית (זה רק נשמע מפוצץ- בת'כלס זה חובש סטלן צעיר ממני שלא עושה יותר ממני), יישב במרפאת היחידה ויעזור לנו היום. וכך היה.

היום עבר ללא תקלות מיוחדות (פרט לקריסת המחשבים הענקית באמצע היום, חצי יחידת משטרה צבאית שהחליטה להשתחרר מחר ולשלוח את כולם לטפסי טיולים אלינו בדיוק כזמן הקריסה וכמובן העדר המפקדים והצוות שמנעו ממני לחתוך כרגיל), והסתיים בסביבות חמש-חמש וחצי כאשר וידאנו (סליחה- וידאתי), שלא עלולות יותר לצוץ תקלות.

אה, כן- ומסתבר שמחר מגיעים אלינו כל צמרת חיל הרפואה (עד קרפ"ר כולל) פלוס כתבים וצלמים בראשות כרמלה מנשה- "להתבוננות".

לפחות זה אומר שיישארו לנו עוגות טעימות לארוחת בוקר.. J