כבר לא מעט זמן שאני תוהה בקשר לבסיס התכונה המשונה שבי- היכולת לפרגן.

פירגון זו לא תכונה פשוטה בכלל, כלומר, מבחינת ההיגיון שבה: בעולם כ"כ אנוכי, רודף פרסום וכסף, הצלחה על חשבון דריסת החבר, מירפוק ותקיעת מקלות בגלגלם של אחרים בדרך למעלה, אינדוידואליזם, קפיטליזם, אגואיזם ושלל רעות חולות שרק הולכות ומתפשטות מן המערב מוזר שיכולת להחמיא, לזרוק מילה טובה, לחלוק מעצמך לאחר או לתת קרדיט גם כשאתה לא מחויב וכו' (בכלל, גיליתי שמקור המילה מגרמנית, ומשם דרך יידיש לעברית – בצורה מפתיעה לגמרי) היא יכולת שיכולה להיות חלק ממך.

לשמחתי, למרות המצב כיום בעולם, זו תכונה שיש ללא מעט אנשים, ומבחינה פסיכולוגית מעניין לחקור אותה (או לפחות לנסות ולהתפלסף ולהתחקות אחר המניעים שלה בי).

אז הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שאני אלטרואיסט. אני פשוט אדם שמטבעו אוהב לשבת בצד ולהתבונן, וכך, בפאסיביות, לספוג את הסביבה לעזור לאחרים – מכל הלב.

אני? מכל הלב?

סדקים החלו לסדוק התיאוריה הטרייה שלי מהר יותר מבניין ממוצע בשדרות. אני אולי לא יודה בזה בפומבי (או בשיחה אישית סתמית, אפילו) אבל אני יודע טוב מאוד גם לנתב, לנצל, לקחת צד מסוים ולשכנע את האחר לעבור אליו כשאני רוצה. הכל ממניעים אישיים ואולי לכאורה בצביעות כלפי חוץ במסווה של אלטרואיזם.

הרי כולנו כאלה. כל אדם משקר לפעמים. אני רק שיקרתי לעצמי שאני אלטרואיסט.

וכמו בכל תיאוריה שמתחילה בקיצוניות ולאט לאט מתיישרת עם הקונצנזוס למרכז- גם אני. אז אולי אני לא לגמרי אלטרואיסט כמו שחשבתי (ואולי אני ממש ממש לא..), אבל כל עוד הכוונות שלי טובות ואני לוקח בחשבון את טובת האחר הרבה פעמים לפני טובתי האישית (ולצערי זו לא תמיד ברכה – או נתון לשליטתי, אם כבר מעלים את זה...) – אני סולח לעצמי J

אוקיי, אז העליתי תיאוריה אחרת- טובה יותר, שמסבירה את המציאות בצורה טובה יותר מהקודמת ומכסה בתוכה את הרעיונות הקודמים ויותר:

אולי יכולת הפרגון בכלל נובעת ממקום של ביטחון אישי, ערך עצמי ומסוגלות?

ופה אני מיישם כמה מהתיאוריות המצוינות שיצא לי להכיר דרך קורס עכשווי באוניברסיטה- קורס שמלמד תיאוריות שונות באישיות האדם. ממש על קצה של מחט- אלו כמה מושגים שכולם מכירים אבל לא יודעים שיש תיאורטיקנים מבריקים שהגו אותם והפכו אותם למושגים שהיום כל אחד מבטל בזלזול ואומר- "מסוגלות? מה ז"א? ברור שצריך להיות מסוגל לעשות משהו אם עשיתי את זה..." – אבל המשמעות עמוקה יותר.

גדלתי בסביבה אוהבת ותומכת. אני לא יכול להגיד שפירגנו לי הרבה (אבל אני גם לא יכול להגיד שלא), בגדול- אם מפרשים את יכולות המקום הנ"ל לפרקטיקה – אז בגיל מוקדם מאוד לא היה בי צורך להוכיח לאף אחד דבר. הייתי תלמיד מצטיין, חביב המורים, ספורטאי מחונן, מוקף בבנות ולא היה חסר לי דבר. האהבה מהחמולה המשפחתית הקרובה העצימה את תחושת ה"מסוגלות" לגבהים חדשים ומאז, כנראה, התחיל הבסיס לקיומו של הרוגע המוזר הזה שמאפיין אותי והסבלנות כלפי האחר.

[עצירת ביניים קטנה כדי רק לציין שלא נעים לי עם שלושת המשפטים הנ"ל. יש בי רגישות גדולה לשחצנות ולמרות שהמסננת האישית מעל למסמך דחקה בי למחוק את השורות הנ"ל אני מאמין שהיא משרתת צורך ולדעתי בפעם הראשונה אי פעם אני מרשה לעצמי להעלות אותה אל הכתב. אז סליחה עם אלה שחושבים שאני סנוב שחצן ומתנשא, אתם יכולים לדחוף את תסביך הנחיתות שלכם לבורמה!*)

אבל רגע, איך קשורים סבלנות ורוגע לפירגון? הרי שניהם תכונות פאסיביות-סובייקטיביות ופרגון היא תכונה אקטיבית-אובייקטיבית. (היא יוצאת ממך החוצה, נראית לכל, משפיעה וקיימת "שם בחוץ")?!

אה! המכנה המשותף בין כולם הוא תכונות מקדמות. שלושתם מקדמות אותי ואת הסובבים אותי. הן תכונות חיוביות, אופטימיות ומועילות לסביבה (ולא מהבחינה הירוקה אלא ממש, ת'כלס- לאלה שנמצאים סביבי).

ובמשך זמן רב ככה חשבתי. מנקודת ההשקפה שלי על העולם, מעמדת הביטחון האישי שלי, הערך העצמי הגבוה והרגשת המסוגלות (ואני ממליץ לקרוא קצת על באנדורה, אחד התותחים!) – אני מרשה לעצמי לחלוק קצת ממני כלפי הסביבה שלי. הכל למען הקידום הסביבתי. אלטרואיסטי? אלטרואיסטי בהחלט! וגם משפר לי את מצב הרוח כשלא מפרגנים לי חזרה (בידיעה שאני מסוגל והם- אלה שלפני שהבנתי את זה הייתי נפגע מחוסר הפרגון שלהם או יותר גרוע- מהביקורתיות ההורסת שלהם [אבל זה בהזדמנות אחרת] לא מסוגלים לפרגן כמוני, כי הם לא נמצאים באותו מקום כמוני).

ובמשך זמן מה התיאוריה הזו עמדה והסבירה את המציאות האישית שלי בצורה כה מספקת עד לאותו רגע מפתיע. אותו רגע של הארה שכמו כל הארה טובה שנוחתת עליך פתאום וגורמת לך להרגיש טיפש שלא חשבת עליה מוקדם יותר – הגיעה אליי במקלחת.

גיליתי, בצורה דיי מזעזעת שהתיאוריה שלי אמנם מסבירה יפה את המציאות וגורמת לי להרגיש טוב והכל אבל היא רק הסוואה. מנגנון הגנה, אם תרצו. והפירגון הוסבר אחרת לגמרי...

הסיבה "החבויה" שאני מרגיש כ"כ טוב כשאני חולק מחמאות לאדם אחר ונעלמה מעיני בתחמנות כה רבה היא לא מסיבה אלטרואיסטית בכלל! לא רק זה אלא אני אגואיסט לא פחות משאר האנשים סביבי! לפעמים אלטרואיזם הוא הסוואה יפה לאגואיזם- והצלחתי לחשוב על מעט מאוד פעמים שנהגתי באלטרואיזם גמור מבלי שצמחה לי טובה אישית מכך!

מחשבה מפחידה ללא ספק, אבל כלום לעומת הבאות: פירגון, אותה יכולת מיוחדת בה לפי ההגדרה אתה "מאשר, מחמיא, תומך ומחזק מהלב" היא מעין מנגנון מתוחכם של הלא מודע שהגוף פיתח עם השנים, בהסוואה של אלטרואיזם ושלל תירוצים לוגים כגון בטיחון עצמי, מסוגלות והנ"ל אך קיומה עמוק ואישי יותר.

כשאני חולק מחמאה והאדם מולי מראה לי שהוא נהנה לקבל אותה ומאשר אותה – הוא בעצם מאשר אותי. הוא ואני יודעים שנגעתי במקום אישי והסיכון שלקחתי בעודי נמצא באותו מקום פגיע וחשוף (ואם זאת כנה ואמיתי) הצליח.

ההסבר הוא, איך שאני רואה את זה, כשאתה לוקח סיכון ומציב את עצמך, פגיע וחשוף ולרגע נותן מחמאה שמראה בבירור שאתה מבין את מצבו של העומד מולך, חש את תחושותיו, מבין אותו עצמו וקורא אותו ברמה אישית ככל שתהיה- זה סיכון. אבל לשם צורך חזק כל כך ובסיסי כל כך בך- לקבל אישור סביבתי לקיומך, הוא סיכון ששווה לקחת אותו. נכון שבמרבית הפעמים הפירגון נבלע כלעומת שבא ומתמוסס יחד עם שאר המילים שאתה מוציא מהפה, מה לעשות שלאנשים לרוב יש קושי להודות ובד בבד גם למזער תכנים מאיימים (גם אם הם חיוביים!!!) ובכך מתמקדים ברמה המודעת שאיתה הם יכולים (ומסוגלים) כרגע להתעסק – אבל ברגעים הנדירים האלה, במצבים בהם אדם קולט שאתה באמת ובתמים זורק מילה טובה והיא באה "מהלב" ומודה לך. זה שווה הכל. הסיכון מחזיר את ההשקעה באלפי מונים ואתה שואב אנרגיות מכך לעוד הרבה ניסיונות ותסכולים, וככה הגלגל מסתובב, החיים ממשיכים והאופטימיות לאט לאט מתכנסת לפרופורציות.

______________________________________________________________

* למה בורמה? כי זה יותר גרוע מהתחת שלכם. ובכלל, קוראים לה היום (משום מה) מיאנמר, שזה גם נשמע יותר גרוע.