החיים, מה לעשות, בנויים מפסיפס של התמודדויות. לפעמים הם חיוביות, לפעמים הם שליליות. על הדרך בה אדם מזהה מכשול כלשהו שנקרא לפניו ומתמודד עימו התווכחו גדולי הפסיכולוגים (שעל כמות לא קטנה מהם אני נבחן בעוד פחות משבוע...) וכל אחד רואה זאת בצורה אחרת לגמרי. למשל- ריצ'ארד לזרוס טען שישנם שני סוגי אנשים בהתמודדות מול מכשול כלשהו. הסוג הראשון מזהה את המכשול כאיום והסוג השני מזהה זאת כאתגר. הכל הרי עניין של זווית ראייה. אבל זו בדיוק הנקודה.

הדרך בה אדם יוצא מההתמודדויות השונות במהלך החיים בונה לו את האופי ומחזקת תכונות שונות הקיימות בו. זה, כמובן, יכול להיות גם לשלילה. ילדה שנאלצה להתמודד בגיל צעיר עם גירושין של הורים יכולה לפרש זאת כטראומה שתחזק אצלה את תכונות הפחד, כעס, תסכול וכד' ובמהלך חייה תסבול מחרדות שונות, הפרעות שונות או מי יודע מה שישפיע לה על איכות החיים. מצד שני- היא יכולה להתייחס אל זה כ"אתגר" (כי המילה כאן לא ממש מתאימה) ולהמעיט מערך המקרה, להכיל אותו, לסבול אותו ועל ידי כך לפתח את תכונות הסובלנות, ההקשבה, ההבנה וזה רק יבגר אותה, יחזק אותה ואפילו יעזור לה בעתיד, בהתמודדויות דומות בחיים.

הכל הרי עניין של השקפה. כשהשתחררתי מהצבא ואחי/בני דודים החלו להתגייס, העצה הכי טובה שהייתה לי לתת להם הייתה- "קחו את זה בקלות", בשום אופן לא להתעצבן או להתרגז כי המערכת הצבאית מסוגלת, בקלות מדהימה, לשגע גם את הפילים הכי קשוחים. אם היחס מראש יהיה מבין ומכיל, אין סיבה שהספיגה השלילית של הרגשות ישפיעו לרעה עליך (המממ, note to self- להוריד במינון החומר בפסיכולוגיה).

שמעתי פעם (ומאז כבר כמה וכמה פעמים) את האימרה ש"עם כל צרה שנופלת עלינו, ניתנים לנו גם הכוחות להתמודד עימה". טבועים בנו הכוחות להתמודד עם כל מכשול. הכל, לפי האמונה שלי, ידוע מראש. התוכנית הגדולה מקיפה את כל תחומי חיינו וההשגחה בקטע הזה היא הכי ספציפית שיש. ברור שיש בחירה חופשית- אבל בין אם זו באמת בחירה חופשית או רק אשליה של כזו זה כבר לא משנה לי; כי אני יודע שהכל לטובה.

נכון ש"יהיה טוב" על כל נגזרותיה היא מנטרה שגורה ולכאורה סתמית, אבל האופטימיות ה"מוגזמת" שנשפכת ממנה מעידה גם על תוכן. אני באמת ובתמים מאמין שלכל דבר רע שקרה לנו בחיים (או קורה לנו בהווה) וקל וחומר לדברים הטובים והמהנים שקרו- יש סיבה. לפעמים אנחנו מספיק חכמים כדי לזהות –אחר מעשה את הסיבה ולפעמים אנחנו נשארים עם סימני שאלה (שאצל אנשים מסוימים הולכים ומתעצמים עד לכדי איום על האמונה), אבל תמיד יש סיבה. אנחנו לא פה סתם.

יש לי ידידה טובה שנפרדה מהארוס שלה לא מזמן. הדבר היה הדדי (לפחות מבחינת ההבנה ש"אין ברירה", ואי אפשר להמשיך לנישואין במצב הקיים) אבל היה יותר החלטה שלה. היא הרוסה. הם היו חברים שנה וחצי ובזמן שהם שרדו זוגות רבים נפרדו. הם היו זוג יציב שדרכם הובילה ישירות לחתונה. עזבו את הסיבות, הם לא כאלה רלוונטיות, השורה התחתונה היא שהם פרודים ואי אפשר היה (מבחינת הבחורה) לחזור.

היא הרוסה, רואה שחורות, דיכאונית וממש על סף ייאוש. כואב לראות אותה כך וכל עצה שמנסים לתת לה נחסמת בהתגוננות של צער. נכון שזה נראה קשה וכואב ואפילו בלתי אפשרי עכשיו אבל (במידה והיא תסתכל על המכשול כאתגר) הזמן ירפא את הפצעים, היא תחזור ותעמוד על הרגליים ובlong run תתחזק מכל העסק. היא תהיה ממוקדת יותר בבחירת בן הזוג הבא שלה, היא תדע מה היא רוצה, יש לה ניסיון בזוגיות רצינית וארוכה שיעזרו לה להכניס לפרופורציות מצבים אחרים בעתיד ועוד ועוד. מצד שני- קל מאוד להרים ידיים, לשקוע במרה שחורה, ולהפסיק לנסות. דווקא הפחד מפספוס החיים הקצרים-גם-ככה שלנו או פספוס הזדמנויות טובות אמור לגרום לכל אחד מאיתנו למוטיבציה חיובית.

אני, מצד שני, פגשתי בחורה מדהימה, בתקופה מאוד לחוצה, שרמת הלחץ בסקאלה בין 1-10 נעה בממוצע של 5 ומעלה, וההתמודדות שלי עם ה"מכשול" הזה הוא שונה לחלוטין. בגדול, טוב לי (ולא רע, כמו הידידה הנ"ל), וכל העסק מאוד חדש לי. מבחן החגורה השחורה עוד שבוע וקצת, העובדה שזה השבוע האחרון ללימודים וזה שמשבוע הבא מתחילים המבחנים (ועוד כמה עניינים כאלה) גרמו לי להסס האם אני מסוגל לרקוד על כל החתונות האלה..? האם אני מסוגל להתמודד עם המכשולים השונים כאתגרים? למרות שההסתכלות שלי היא במעט תמיד חיובית, האנרגיות הנפשיות והרגשיות שצריך להשקיע בהתמודדות מול כל אלה הן עצומות!! צריך לנסות ולבלוע את המצב בחתיכות קטנות. בשום אופן לא לנסות להכיל את כל אוסף הסיטואציות המאיימות ביחד אלא לפרק אותם לחלקים קטנים ולהתמודד עם כל חלק בפני עצמו. זו השיטה שלי. ובינתיים, למרות שהיא לא מושלמת, היא עובדת. אז נכון שכבר כמה שבועות אינסטינקט הרעב שלי יצא לחופשה ועדיין לא חזר (שמבחינתי זה לא דבר טוב! אני לא רוצה להרזות!!), ונכון שבגדול אני מרגיש נפלא ופרץ של אנרגיות טובות מציף אותי לעיתים תכופות יותר וממלא את המצברים, אבל בגדול, ממוצע הלחץ על הסקאלה נותר בעינו, והגוף מותש.

כבר כמה חודשים ידעתי שחודש אוגוסט יהיה קשה. העובדה שזו גם תקופת מבחנים וגם תאריך היעד של מבחן החגורה השחורה (שלא לדבר על אירועים משפחתיים שונים שרק מוסיפים תבלינים חריפים לקדירה)- היו מספיקים כדי לגרום לי להתכונן (מנטאלית) לכל העסק מראש, אבל הבחורה, שתהיה בריאה, היא סוג של קש על גב הנפש שלי. הקש המבורך ביותר שאליו התפללתי כבר שנים, אין ספק, והראשון בסדר העדיפויות – אבל הגב כואב...