כבר הספקתי לשכוח עד כמה שבת בבסיס יכולה להיות סתמית.

בגלל שרוב שבוע שעבר התבטלתי בבית על חשבונם של משלמי המיסים הצעירים (או ששלב ב'-ניקים לא אזרחים עדיין כל עוד אל סיימו צבא?), וחברי לשמירה טחן כל לילה (גם אם הוא לא היה צריך), רק כדי להרוויח ביושר את השבת. אז נאלצתי להוריד מכבודי ולכפר על כך בשבת. נו שוין, כולה שתי שמירות קצרות והשאר- בטלה גמורה. כמו בבית.

יש לנו מכת חתולים בבסיס, תמיד הייתה. או שזה כלבים שנולדים בסביבה ומוצאים אצלינו בית חם או שזה חתול שהלך לאיבוד ומצא את עצמו מזגג מבט טיפשי בנעל צבאית שמתקרבת לעברו.

אירונית נמצאים אצלינו הפיקוד שאחראי על תחום הברה"צ בכל הנוגע להכחדות יצורים לא רצויים כגון עכברים, כלבים נגועי כלבת וחתולים מעצבנים. לא שיש חתולים לא מעצבנים, אבל כנראה שלברה"צ יש את השיקולים שלהם.

לא מזמן היו לנו שני כלבים גדולים בבסיס שטיילו להם בסביבה הסטרילית, בין החולים השונים וניסו להראות בריאים ולא מאיימים. לא כ"כ הלך להם. אחרי כמה שבועות- למרות יעילותם הרבה כגורם מרתיע לגימליסטים באמצע הלילה, החליטו להפטר מהם ופתאום הם אינם.

מסתבר שבכל שבוע שמירות שלי אני נחשף למפגע חי אחר. נחמד זה לא, אבל בהחלט מעניין. הפעם המפגע היה בדמות חתול תמים וקטן שהאסוציאציות היחידות שקופצות לראש אל מולו הם נייר טואלט ולעיסת שרוכים חיננית.

הוא חמוד, כך חשבתי וטעיתי.

הלך המחשבה שלי ככל הנוגע לחתולים הוא פשוט: אני לא צריך אותם והם לא צריכים אותי. הם מיותרים ממש כמו כלי ניקוי נשק באפודים שלנו. והחתול הספציפי הזה נראה לי בהיכרות ראשונה כגורם חיוך חמוד ולא מזיק.

הדעה שלי השתנתה מיד אחרי שהוא השתין לי בתוך הכסדה, המנוול.

וככל שהשמירות חלפו (16 שעות במצטבר), גיליתי תחביב מיותר שלו – לחפש מקור חום ולישון בו, בין היתר: אפודים, כסדות, כיסאות מחוממים (ז"א כשהבן אדם עדיין יושב בו) והזיפים של המטאטא הגדול בש.ג (חתולים לא מבריקים, זו עובדה)

הוא החל להיות ממש מטריד כשהחליט שהוא יוצא למסע ציד על השער של אחת הבנות וטיפס על החלון בש.ג וכל הזמן קפץ עליה. הנעל שלי יותר גדולה ממנו אבל לצערי לא יכולתי להשתמש בה בגלל שהפטור שלי מנעליים סגורות עדיין בתוקף.. J

תמונה: ha_a

יש לך דג בכיס או שאתה

סתם שמח לראות אותי?

ערסים. אין יותר גרוע מחבורת ערסים עצבנים רודפי גימלים בשעות הלילה ה(ממש) מאוחרות.

בעצם יש.

אותם חבורת ערסים רק שיכורים.

הם הגיעו אלינו בסביבות חמש-חמש וחצי ודרשו לראות רופא. מסתבר שהייתה חובשת "מהסביבה" ולא איפשרה להם בטענה שהם בריאים וצריכים לחזור לרופא יחידה, לא יודע עד כמה היא עשתה בשכל כי לא עבר הרבה זמן וטלפון מצוקה נשמעו מכיוונה אל החמ"ל, אלו הזעיקו את הקצין תורן שהיה בש.ג

הוא לקח איתו עוד שני בנים מבה"ד 10 (קורס של מורעלים צעירים, החומר האנושי הכי טוב לזרוק לרגליהם של ערסים שיכורים ועצבנים). מה לזרוק? הם משליכים את עצמם ממש...

הוא ניסו להרגיע את החבורה במשך דיי הרבה זמן עד שנמאס לכולם ויצאו לש.ג

במשך אולי רבע שעה הם פשוט עמדו בכניסה לבסיס ואיימו על הקצין תורן ש"אנחנו נחכה לך פה עד שתצא החוצה". הם ממש היו עצבנים עליו וקיללו אותו בקול רם. סגרתי בפקודתו את השער ולא אפשרתי להם להיכנס. ממש חוצץ אנושי (ומפוחד..) נשבע לכם שרק מלעמוד לידם יכולתי להשתכר..

"ערס נובח ולא נושך", סתם פה גדול הם היו, כי למרות האיומים ברגע שאחד מהם הניע את ההונדה אקורד השחורה שלו וצפר בקולי קולות – נמאס להם והם עזבו.

הפז"מ דופק. לפחות העבירו לי שעת שמירה מעניינת...