אני מאמין שזה עניין של זמן עד שהבלוג הזה יסגור שעריו...

כלומר, או עקב הפסקת כתיבה מצידי או סגירת השערים בכוח ע"י סגירת ישרא, כמובן.

חבל לי, אני אוהב לכתוב.. והלוואי והייתי יכול להשקיע בזה יותר. במהלך התקופה האחרונה (מאז שהודיעו על כוונת נענע לסגור את ישר לאלתר) התחלתי לקרוא את הבלוג מהפוסט הראשון. המטרה הייתה, מעבר לנוסטלגיה, לקבץ את הסיפורים שכבר מזמן הספקתי לשכוח לספר בסגנון של "אלבום דיגיטלי", כמו שעשיתי בזמנו לטיול מניו זילנד.

הקריאה העלתה בי לא מעט רגעי צחוק ונוסטלגיה, על תקופה נעלמת של העבר הרחוק, והזכירה לי עד כמה שהחיים מהירים, משתנים, מתקדמים במהירות ולא רחמניים.

וגם- שאנחנו אולי קצת משתנים, אבל הרבה נשארים אותו דבר.

סגנון כתיבה משתנה, קיטורים על כלום, אנשים שבאו והלכו, חברים שמצאתי דרך הבלוג, והמון המון זכרונות וחוויות. התיעוד פה מדהים אבל חסרים פה לא מעט פרקים מהחיים. בעיקר הפרקים הרגשיים. אולי בגלל זה הוא היה ונשאר- "תפוז מכאני", כי זה הצד שבא לידי ביטוי פה..

ובעיקר צחקתי. צחקתי על מי שהייתי, על מי שאני. הקריאה החוזרת פרצה אצלי סכרים של אהבה שבהחלט הייתי זקוק להם עכשיו.

המציאות היום שונה לחלוטין מהמציאות (וההתמודדויות) לפני עשור. ולא רק מבחינה אישית. לחשוב שבימים הראשונים של הבלוג הזה עוד לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית וברוב הפלאפונים לא הייתה אפשרות sms.. הטכנולוגיה הייתה בסנטימטר נמוכה יותר מהגובה שאפשר להיכנס ללונה פארק של ההיי-טק.

אבל גם מבחינה אישית: המשפחה שבדרך, הקריירה המתפתחת, חשבון הבנק, המיסים, מילים שהיו רחוקים ממני כמו חיתולי טטרה, משכנתא והפרשות לפנסיה הופכים לרלוונטיים יותר ויותר, ואין מה לעשות.. היום הכל מתומצת יותר, מצוייץ בסטטוסים אל האוויר, הוירטואליות השתלטה לנו לחלוטין על החיים. אני אפילו לא מרגיש צורך לעדכן בפוסט על טיול נהדר וגדוש תמונות מדהימות וחוויות מיוחדות כי בשתי לחיצות כפתור מהסמארטפון זה חשוף לכל העולם ותפוצתו. החיסכון בזמן עצום.

אבל משלמים על כך בחלקים מהנשמה שלנו.

ואין לי עודף מהנשמה. האנרגיות יופנו לאפיקים אחרים, כנראה לדור ההמשך... J

�   היו שלום ותודה על הדגים! �

בתקופה האחרונה עלתה לאוויר תוכנית ריאליטי שבה זוגות גרושים משלבים כוחות למען ילדיהם המשותפים ובטחונם הכלכלי. אמנם לא ראיתי אפילו לא פרק אחד (הפרומו היה מספיק כדי להזדעזע מהרעיון ומהביצוע), אבל בעקבות העובדה שאני נמצא בזוגיות מדהימה כבר מעל חמש שנים ועתיד לעדכן את הסטטוס ל"משפחה", זה גרם לי לתהות- על אהבה וזוגיות והנצחיות (לכאורה?) של שניהם.

-הבהרה- אני אוהב את אשתי ומרוצה בהחלט מהזוגיות שלנו (ומתרגש עד כדי דמעות מהעתיד הצפוי לנו) ואין בפוסט הנ"ל שום קשר בין המחשבה למציאות.

ראשית, אני רוצה להפריד בפוסט הזה בין אהבה לזוגיות כי אהבה זה נושא לפוסט בפני עצמו, ואת מורכבות הזוגיות אני רוצה לנסות לפצח כאן עם תיאוריה מופשטת שחשבתי עליה במהלך הסופ"ש:

זוגיות זו עבודה קשה (מאוד). וכדי לתחזק אותה צריך המון אנרגיות והשקעה. יש המון עליות, ולא מעט ירידות, ומכל משבר צריכים להיות מאוד חכמים כדי ללמוד מהטעויות ולהפיק את המסקנות הנכונות כדי לא לחזור עליהן- ולצאת מהמשברים מחוזקים יותר.

להבדיל מאהבה, אולי בשתי מילים, שבה המשיכה מאוד חזקה (ואת זה מפצלים להתאהבות ולאהבה שנמשכת אבל שוב- זה לפוסט בפני עצמו) והיא בעיקר גופנית, הזוגיות היא ההיכרות העמוקה בין שני בני הזוג והרצון המשותף להיות יחד.

למה אנשים רוצים להיות יחד (על כל היתרונות והחסרונות שבכך)? שאלה טובה. אני מניח שמכל אדם שתשאלו תקבלו תשובה שונה- ואם אני צריך לפשט את זה הייתי קורא לזה- אינטרסים.

זה לא רעיון מהפכני שבקשר זוגי יש אינטרסים. הרי בכל קשר כלשהו יש אינטרסים (וגפ פה בבלוג הרעיון דובר לא מעט), בין חברים, בין אנשי עסקים, בעבודה, בצבא, ואפילו בין קרובי משפחה. כדי לשמור על קשר כלשהו בחיים צריך לא מעט אנרגיות והשקעה, ובמידה ואנחנו אנשים שפויים המארגנים את המאגר האנרגטי שלהו ביעילות- אין שום סיבה שנשקיע אנרגיות לחינם. כדי שקשר יימשך, תועלת אישית כלשהי חייבת לצאת ממנה.

נשמע לא טוב, אולי? נכון. אבל זו המציאות. ואני בטוח שאחוז הקשרים האלטרואיסטים בעולם שואף לאפס.

בכל אופן, לדעתי, קשר זוגי מתקיים כל עוד התועלת המופקת ממנה באה בצורת צרכים אישיים:

צורך פסיכולוגי: אני מתעלם במודע כמעט לגמרי מההיבט הפסיכולוגי בפוסט הזה כי אני לא ממש רוצה להכניס אותו לכאן. אין ספור מחקרים וספרים נכתבו על זה במגוון תחומים ואני לא מתכוון לעשות פה עבודה סמינריונית או תזה. מה גם שכולנו דפוקים ולכולנו צרכים (או חסכים) פסיכולוגיים שונים. מה שכן חשוב לי להדגיש בצורך הזה את - לא להיות לבד, שזה פחד ממשי של לא מעט אנשים השומרים על הזוגיות (או שנכנסים אליה מלכתחילה), וכמובן לשם הביטחון (הזוגי והאישי).

צורך מיני/המשך קיום: דיי מובן, כמובן, אבל גם לשם המשך הקיום שלנו ("פרו ורבו"?) והבאת ילדים לעולם.

צורך נפשי: פה כמובן נכנסת האהבה לתמונה, הצורך בלהיות נאהב, חיזוק הערך העצמי, מישהו לדבר איתו ולחלוק איתו את החיים, וכמובן אפשרות השיתוף.

צורך רוחני: חלוקת האמונה יחד ודרך החיים. אולי מקומות אחרים בחיים עונים על הצורך הזה (קהילת בית הכנסת/המשפחה וכו'), אבל התחשבתי בו רק כי לא מעט זוגות צלחו חיים שלמים יחד בזכותו (אפרופו יום השואה לפני שבועיים והסיפורים המדהימים של השורדים שהגיעו לכאן, הקימו בתים ומשפחות ותיחזקו אותם לאורך שאר החיים).

צורך חברתי: מפתיע (או שלא?) אבל לא מעט זוגות נמצאים בזוגיות כדי לענות על השאלה של "מה אחרים יגידו". נכון שהכי כיף זה לא לדפוק חשבון ולעשות מה שרוצים אבל אנחנו עדיין פריטים בתוך חברה, ויש להתחשב בה, וקשה לאנשים לשים את הגבולות של ההשפעה של החברה על היחיד (ובתור בוגר מדעי החברה אולי למדתי את זה קצת יותר מידי..). בנוסף, יש את עניין ההערכה החברתית (כמו אחד הצרכים בפירמידת הצרכים של מאסלו). ה"אישור החברתי" יכול להיות עניין מכריע לזוגיות, ולא רק סביבות גיל 20.

עד כה ספרתי חמישה אבל אני בטוח שיש עוד או שהגבול ביניהם יכול להיות מטושטש אצל זוגות שונים. אין ביניהם היררכיה ולא עדיפות מסויימת של אחד כלפי השני.

ושוב, זו רק דעתי ורק תיאורייה לשם השעשוע שהגיתי במשך הסופ"ש. אני לא מתיימר להיות פילוסוף!

בכל אופן, הצרכים השונים הנ"ל מקבלים תוקף כלשהו בזוגיות. חלקם יותר וחלקם פחות; תלוי באנשים, בגיל, ברקע האישי ובדינמיקה של הקשר (ואני בטוח שגם לנסיון הזוגי יש משמעות כאן).

כאשר צרכים מסויימים (וכפי שהסברתי קודם, החשיבות של כל צורך משתנה מאדם לאדם), לא באים לידי ביטוי בזוגיות, או שהפסיקו משום מה להתקיים, האדם חייב לצרוך אותם במקום אחר. שבר מתרחש, ומוביל, לעיתים, בסופו של דבר, למשבר גדול שממנו החבילה פשוט מתפרקת.

שזה מוביל אותי למקום אחר- בגידות. ובקלות ניתן להסביר בצורה הזו מדוע אנשים בוגדים אחד בשני.

מעבר לכך שגברים פשוט דפוקים, ובשיתוף פעולה עם מוסר לקוי והזדמנות שעולה על הפרק- המרחק ביניהם לבין בגידה קצר מאוד.

אבל לא רק- כי צורך מסוים שחסר בקשר זוגי- מדהים ככל שיהיה, אשר מתמלא ע"י מישהו אחר, בקלות יכול לערער את יציבות הקשר הראשון.

אנחנו בסופו של דבר אנשים; עם המון מגרעות וחסרונות. לפעמים זו פשוט החלטה גרועה של רגע אחד, ולפעמים זה משהו עמוק יותר, אבל עובדה שבגידות קורות מסביבנו על ימין ועל שמאל (מספיק לי לפתוח כל סדרת טלויזיה כלשהי שעוסקת במשפחה כדי להחשף לזה).

ואני לא מדבר רק על מין, כמובן, למרות שהגיוני שהמשיכה הזו היא הגורם מספר אחד בבגידות (ובהמשך לגירושין, כי האמון מופר), צורך יכול להיות כל אחד מהנ"ל.

בכל אופן, אני חושב שחפרתי מספיק עם התיאוריה. אשמח לתגובות (או כאלה עם נסיון חיים מספיק כדי להאיר את עיני?), ודעתכם.

כבר מעל לשנתיים שאני מתכנן לעשות את המקטע של שביל ישראל שיסגור לי רצף הליכה מתחילת המסלול בדן ועד למערות בית גוברין בדרום: מסלול מס' 10 בתנ"ך לשביל ישראל שלי ("שביל ישראל", צבי גילת): מצומת גזית דרך הר תבור – יער בית קשת והר דבורה. 18 ק"מ של הליכה לא פשוטה, עליות לא קלות, נופים מרהיבים וטבע מהפנט.

לאחר שהתכנון האחרון להוציא אותו לפועל התבטל בדרמטיות ממש לאחר הדקה התשעים עקב מאורע משפחתי מצער לאחד המשתתפים המתוכננים הייתי חייב לחכות למזג אוויר מתאים יותר לעשות את המסלול, ובפסח השנה ניסיתי שוב להרים את הכפפה.

ומה אתם יודעים? הפעם הצלחתי!

מזג האוויר המתוכנן היה מיטבי לטיול כזה, וזוג חברים שיתף פעולה. בשל החשש מאורך המסלול נאלצתי לקצר אותו בכ6 ק"מ באזור ההליכה המשעממת במשהד שהתגלה בפועל כהחלטה מצוינת!

האישה, שמשום מה דאגה לי מאוד החליטה להצטרף לטיול בתור "נהגת המונית" ולהקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה ולאסוף אותנו בסיום.

יצאנו בשש בבוקר צפונה וקצת לפני שמונה, לאחר פק"ל תה מחמם והתארגנות קלה בחנייה של מלון פנינת העמק ליד צומת גזית יצאנו לדרך. התחלנו רשמית את המסלול בשמונה ורבע שלפנינו, ההר בעל המראה המאיים ביותר בישראל: התבור.

מבט מהר דבורה

העלייה אמנם הייתה מאתגרת כפי שחשבנו אבל בהחלט לא מתישה. מזג האוויר היה קריר ומושלם, חופת העצים הצלה עלינו למרות שהצמחייה השתנתה עם העלייה. לקח לא מעט זמן, עם המון עצירות שונות בדרך- ובסופו של דבר הגענו לפסגה!

מסלול הפסגה יפהפה לא פחות מהעלייה, ובהחלט הבנתי את אלה שבחרו לנסוע עד לפסגה וללכת את המסלול המעגלי הקצרצר הזה עם הנוף הפאנורמי שנפרש מכל פינה, ובגלל חול המועד, היו לא מעט כאלה למעלה. עצרנו לארוחת צהרים ולמתיחות והמשכנו לירידה המתישה ושוחקת הברכיים מהתבור לכיוון שיבלי. מדדתי כארבע שעות סה"כ מצומת גזית עד שירדנו חזרה לכביש של שיבלי. התבור לקח לנו לא מעט מהזמן המוקצב לטיול, אבל הרגשנו מעולה ונחושים להמשיך הלאה במהירות.

במסלול המוצל והנחמד של יער בית קשת תפסה אותנו עלייה לא מתוכננת. מסוג העליות שממשיכות ועולות גם הרבה אחרי גבול הטעם הטוב וקצת התישה אותנו. ידענו שהעלייה להר דבורה ממתינה לנו מעבר לפינה וממש לא רצינו להתרוקן מאנרגיות לפני כן.

למזלינו, הדרך ביער לא נמשכה הרבה קילומטרים ויחד עם עצירות נחמדות בדרך שמתצפתות על התבור ממרחק, מהר מאוד הגענו אל היעד האחרון: הר דבורה.

העלייה הייתה דווקא סבירה לגמרי, רק הכמה מאות מטרים האחרונים היו על דרך כורכר כבושה וחשופה, שכל ג'יפ שעבר השאיר שובל אבק מעצבן – והגענו למעלה.

בירידה התחלתי לדאוג שהאישה לא תמצא את נקודת האיסוף, שהיא תחכה לנו במי יודע איפה (אם יש שם בלכל איפה לעצור) או סתם דאגות שממבט לאחור נראות טיפשיות אבל בזמנו העסיקו אותי מאוד. דילגתי את הירידה במהירות רק כדי למצוא בנקודת האיסוף מכוניות, מנגלים, פיקניקים ומה לא. מסתבר שהנקודה במפה שדרך הנוף הסלולה הופכת לשביל 4x4 היא נקודה מומלצת על לא מעט מטיילים במכוניות לעצירה נוחה ויפה. דרך אפשרות בwaze שלחתי אליה את הנקודה המדוייקת שהיינו בה, מה שבאמת עזר לה כי הכביש היה קצת מבלבל ובלי שום בעיות נוספות היא מצאה אותנו וסוף סוף יכולנו לאכול צהרים.

זוג החברים ארגון שקשוקה(!!) ואנחנו הסתפקנו בשניצלים של פסח עם קטשופ, וקינחנו בתה צמחים חם.

ללא ספק, היה שווה לחכות שנתיים בשביל המסלול המדהים הזה!

שביל ישראל עוד יימשך בעתיד! J