אחד השינויים הגדולים שההאצה האדירה של הטכנולוגיה בשנים האחרונות גרמה להם היא שינוי מהותי בעקרון הזמינות.

ההשוואה לא חייבת להיות ל-"לפני הוואטסאפ ואחרי הוואטסאפ", שבו אתה נמדד ונבחן (וגם מקבל ביקורת) על מהירות התגובה שלך, אלא גם בהשוואה לאורך ההסטוריה עד היום.

קחו את סיפור יציאת מצרים, לדוגמא (היום ראש חודש ניסן, אפרופו האקטואליה)- משה הגיע לפרעה מספר פעמים. עזבו לרגע את עניין האיומים, המכות, הקשחת הלב וכו' כפי שמסופר בתורה, אלא מבט שונה על הסיפור- פרעה תמיד היה בארמון כשמשה הגיע אליו. לא קרה שמשה הגיע ופרעה "בדיוק היה בציד תנינים במעלה הנילוס", הוא ישב בכיסה, במקום קבוע ופשוט קיבל אותו כשהגיע.

מצד שני, פרעה תמיד ידע להשיג את משה כשהצטרך. בד"כ זה היה אחרי איזו מכה, הוא שלח שליחים או זימן אותו בעצמו אליו – וזה לקח זמן. כל עניין המכות לקחו כמה חודשים טובים וארוכים.

ולדוגמא אחרת- מלחמות. מלחמות הופכות עם השנים והטכנולוגיה למהירות יותר. אם פעם צבא היה חונה מול צבא אחר, עושה שרירים ומתכונן לקרב באיזה עמק רחב, בהמשך היו צבאות קטנים יותר עם כלי הרס גדולים ויעילים יותר, אח"כ זה כבר הפך לחרחור מלחמה, מלחמה, תגובת נגד וניצחון בימים בודדים.

היום אפשר לתמצת הכל במילים בודדות. הכל נדרש לתימצות. יש לנו יותר זמן ופנאי לעשות הכל בצורה יעילה וקלה יותר אבל הרבה יותר דברים לעשות, אי לכך - התקשורת מצטמצמת. אנחנו מתכתבים בסמסים, במספרי תווים מוגבלים... בהברות... באייקונים.

אני לא מבקר את סוג התקשורת הזו (לא הפעם, בכל אופן), כי יש לה הרבה יתרונות (לסיים שיחה עם האישה בסמיילי או לב במקום במשפטי אהבה משתפכים חוסך המון זמן ואנרגיות.

אני מניח שאת כל ההתכתבות של משה ופרעה היו יכולים לסיים היום בכמה ימים בודדים וכמה שורות של התכתבות. באדפטציה להיום מכת החושך יכולה להיות יום ללא חשמל (או wifi?)- ובום, העם נשלח בהצלחה.

במלחמות, מלחמות הסייבר יכולות לקרות תוך כמה שעות (בבוקר מוחשכים כמה אתרים, בצהרים יש תגובה, בערב כבר ארגון מסוים לוקח אחריות, הופקו לקחים, ומתכוננים לקרב הבא).

ואתה? אתה צריך להיות שם ולהגיב כשמישהו מחפש אותך.

"בשביל מה יש לך פלאפון?!?", לא פעם שמעתי. "יש לך אינטרנט חופשי, למה אתה לא מדליק אותו??", מקנטרים עליי חברי המשפחה, אבל הכי מעצבן זה לקבל טלפון עם הטענה- "למה אתה לא עונה בוואטסאפ/להודעה/בצ'אט וכד', שלחתי לך אותו לפני שתי דקות!"

הנורמה היום שאתה תמיד חייב לקחת את הפלאפון איתך, אחרת לא תהיה זמין ולא יוכלו להשיג אותך הפכה לאובססיה. שמעתי לא מזמן שאפילו יש הפרעות חרדות חדשות שנכנסו לDSM על הפחד מאיבוד הטלפון ואי הזמינות. אנשים שוכחים את הארנק או המפתחות אבל חס וחלילה אם ישכחו את הפלאפון (יש אפילו המלצות לשים את המפתחות ליד הפלאפון כדי שהן לא יישכחו בבית).

אתמול מצאתי את עצמי מדבר (מדבר!) עם חבר, ומתלונן על כך שחברים אחרים ששותפים לקבוצה שנפתחה לא מזמן בוואטסאפ כדי לשמור על קשר לא מגיבים בה. תהינו יחד מה יכולים להיות המניעים שלהם (עסוקים? אין זמן? לא יכול להיות, הרי הם פעילים בפייסבוק, שולחים מיילים, ובהחלט אפשר למצוא זמן לכתוב כמה מילים בקבוצה... הם פשוט לא מראים על נכונות/רצון לשמור על קשר.. זה הכל), ככה זה נתפס, וזו המסקנה המתבקשת. הרי לא יכול להיות שלאנשים שכל אפשרויות העולם נמצאים - literaly- בכף ידם, אין את היכולת להגיב כשצריך. זה כנראה משהו מכוון (זה לא שאתה לא יכול, אלא לא רוצה).

תחשבו על כמה הפגיעה יכולה להיות קשה בין בני זוג... אני חוויתי לא פעם האשמה של "למה לא לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיב, הרי ראיתי שאתה מחובר!" או יותר מזה: כשרואים תגובה שלי בפייסבוק בזמן שאני אמור לעבוד או כשאני אומר שאני בזמן ישיבה ולא עונה להודעות אבל זמין בוואטסאפ וכו'. נכון ששינוי הגדרות הprivacy אמורות לשנות את זה, אבל היום אתה חשוף לחלוטין בכל שעות היממה. ואוי ואבוי לך אם יש לך נייד והוא לא דלוק!

בסופ"ש האחרון סיימתי לקרוא (בשקיקה, אשכרה בשקיקה) ספר מעניין שקיבלתי במתנה (כחלק ממבצע 1+1 ביום ההולדת האחרון) ולא היו לי ציפיות לגביו אבל ריתק אותי לחלוטין בשם- "קולו של המלאך" (מתורגם מצוין מצרפתית) (הפרק הראשון בסאלונה). אם לעזוב את הסיפור בצד (התימצות בלינקים), מה שרלוונטי לכאן הוא עקרון הזמינות. מדובר על שני זרים שמנהלים, כמו מרביתנו, את החיים שלהם דרך המכשיר הנייד וכשהוא מוצא את עצמו בידיים של מישהו אחר, אנחנו מגלים שכל החיים שלנו פרוסים לרגליו, כולל הסודות של כולנו, החלקים הקטנים והשונים שמהם מורכבת אישיותנו, ועברנו. בעזרת השלמת המידע דרך גוגל- אפשר לקבל עלינו את התמונה הכמעט מלאה של מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו וכמעט כל פרט רלוונטי עלינו.

בספר, למרות הבדלי השעות, הסופר מדגיש את קטנותו של העולם בעזרת הטכנולוגיה. לא משנה באיזה יבשת אתה ומה השעה, אתה יכול לשלוח מכל מקום בגלובוס הודעה/מייל/שיחה, ומישהו מהצד השני יענה לך במהירות שיא. אם אתה לא עונה, סימן שמשהו חמור קרה/קורה.

ואף אחד לא רוצה שיחשבו שמשהו חמור קרה/קורה לו כשכל מה שהוא עשה זה לא לקח את הנייד לשירותים ודווקא אז היו חמש שיחות שלא נענו, ועשרים קבוצות מטרטרות שהספיקו לפתח תיאוריות שלמות- החל מ"איזה סנוב!", ועד הספד וירטואלי.

אחת ההנאות הגדולות של שבת, מעבר לעצירה מוחלטת של טירוף היום-יום, זמן למשפחה, וקריאת ספרים שהזנחת היא היעדר הזמינות. הפלאפון במצב שבת! יכולים לנסות להשיג אותי, לשלוח לי הודעות, לתייג אותי בפייסבוק, לסמס לי, ולטרטר לנייד עד כלות הבטריה-

אבל המנוי אינו זמין J

עברתי דירה. זהו, ככה, בהחלטה של רגע.

טוב, לא ממש רגע.. זה התחיל בכמה חודשים, הצטמצם לכמה שבועות, היה אינטנסיבי לעיתים ואז תוך ערב אחד של חיפוש שגרתי מצאנו את הדירה.

שנתיים של שכירות חסכנית ביותר אחרי שנתיים של פזרנות מיותרת עשו את שלהם ואיזנו את המשוואה (ויותר) אבל הצורך למצוא דירה גדולה ונוחה יותר בער בעצמותינו.

אז עברנו אל תוך הקרביים של הרצליה, המרכז של המרכז, המקום שממנו מתחילים הפקקים החוצה מהעיר.

הרצליה מבחינתי היא בירת הבורגנות. נכון, היא לא חיפה או רמת השרון- אבל היא נמצאת מתחת לרעננה, שוהם ורמת אביב במשוואה. כל האנשים הסבירים והבינוניים שגרים בה קמים באותה שעה בבוקר (באמת, שומעים את הברזים של כל הבניין מיד כשקמים), יוצאים לעבודה הסבירה והבינונית שלהם באותה שעה, וחוזרים.. טוב, הרעיון הובהר?

בכל אופן, בורגני או לא, מבין כל האופציות שהיו על הקנה כרגע הרצליה נבחרה להיות היעד הבא שלנו (כבר יעד שלישי ברציפות).

בכל אופן, במקרה יצא (כי כרגע זה לא עיקר הסיפור) שבעל הבית שלנו הוא איש צבא לשעבר. ב"איש צבא" הכוונה שהוא לא רק שירת את המדינה רוב שנותיו ועלה בדרגות לפרנסתו אלא אחד שכל תלמיד תיכון מכיר את הסיפור שלו, כל קצין צעיר שומע את המור"ק שלו, עיטורים מפארים את חזהו וכשהבנתי מי הבן אדם (בערב אחרי חתימת החוזה, כשנפל לי סוף סוף האסימון)- היה לי קשה להירדם בלילה. כן, עד כדי כך.

הוא ואשתו השאירו לנו בדירה שני ארונות, כורסה, ספה וטלויזיה שמנה של פעם עם ממיר עידן+ (יש אנטנה על הגג!).

כחלק מהמעבר למרכז העיר, גיליתי שתו "אני מהרצליה" רגיל לא מספיק כאן ועל כל מי שרוצה לחנות את רכבו ("סבירים ובינוניים", זוכרים? לכולם יש פה לפחות רכב אחד), בשעות מסויימות צריך להתהדר בתו חנייה "אזור 1" (סביב סוקולוב).

"איך משיגים כזה"? שאלתי את העירייה, והם בנונשלנט ענו- "תחליף כתובת".

התלבטתי. גם כי עד היום מעולם לא החלפתי כתובת- פשוט כי לא הבנתי למה שמכתבים ילכו לאיבוד בדירות שאני כבר לא גר בהם כשהם יכולים להגיע לאותה כתובת בדיוק מבלי להתבלבל, וגם כי ידעתי שכל מרכזי המידע הקריטיים האלה, לעזאזל, מקושרים אוטומטית לאגף הגבייה- ועל כל שינוי סטטוס (כמו חתונה) במשרד הפנים, הדבר הראשון, עוד לפני "מזל טוב", הוא תשלום אגרה. ועד היום לא בער בי שום רצון לשלם פעמיים (ויעידו אין ספור ההתכתבויות שלי איתם מאז החתונה).

בסופ"ש האחרון, הגעתי להחלטה. האוטו שלי, שנאלץ לחנות רק בצד מסויים מאוד של הכביש, מתחת לעצים עם ציפורים גדולות/חולות/עצבניות/כל התשובות נכונות במיוחד, מלא בשאריות יצירתיות מאותם עצים, ציפורים ומה לא (כשרק לפני פחות מחודש עשיתי לו את טיפול הניקיון התלת שנתי המיוחד שלי!)- אני חייב לחנות במקום טוב יותר, ויפה שעה אחת קודם.

יעלה מה שיעלה, אפילו אגרה לגוף הכי לא יעיל בארץ (אבל כשהוא רוצה הוא בהחלט יכול להיות) לא ימנע ממני לחנות בחניון הרחב והנעים מאחורי הבית!

אתמול לקחתי יום חופש לסידורים, פיניתי לי את הבוקר בשביל משרד הפנים. להפתעתי, עוד לפני שלקחתי מספר בתור הפנתה אותי בחורה נחמדה לעמדת המודיעין למישהי שרק שאלה אותי "לאיזה רחוב תרצה לשנות את הספח בת"ז?", וכעבור תשובה קצרה יצאתי עם תדפיס חדש ומעודכן של הספח. חמש דקות על השעון (כולל המעלית האיטית בכניסה!!!). המום ומבולבל, יצאתי החוצה, מחפש איך למלא את שאר הבוקר שהתפנה.

בערב (שעות הפעילות, מה לעשות), הגעתי לרח' השרון 29, איפה שמנפיקים את המדבקה החדשה והתור המהיר מהבוקר שבר את השיא הטרי! תוך כדי שאני צועד פנימה הבחורה כבר צעקה לי- "תוציא תעודת זהות ורשיון רכב", כשהתיישבתי מולה היא כבר צילמה לי אותם, וכששאלתי- "אני אקבל מדבקה במקום?", היא כבר הדפיסה אותה ושלחה אותי לדרכי בחיוך. יצאתי עוד יותר מבולבל והמום מהבוקר- אבל הפעם ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות. ניסיתי להוריד את המדבקה הנוכחית שפגה לה התוקף בתחילת החודש, ועוד לפני שהצלחתי להוריד את כולה לא התאפקתי והדבקתי את החדשה לידה.

אושר.

אפשר לחנות בכל מקום שארצה!!!

ועוד עד 2019!!! J

מצחיק שמשלשום נמצא אצלי באינבוקס מייל מאגף החנייה בעיר ש"רשיון הרכב לא נסרק טוב וצריך לשלוח אותו שוב במייל" כבר מלפני שבוע וחצי כששלחתי להם את הבקשה דרך אתר העירייה, וידעתי שאם לא הייתי ניגש אליהם זה היה לוקח לפחות עוד שבועיים שלושה – וגם זה היה קורה על הכתובת הקודמת, והייתי צריך לחזור על התהליך שוב. גם טעויות קורות מסיבה כלשהי, מסתבר..

היום חזרתי הביתה וחיכה לי מכתב בתיבה.

"מה הסיכוי שזה מה שאני חושב שזה?", תהיתי למשך כמה שניות כשהעיניים קלטו את הלוגו של "השידור הציבורי שלך ובשבילך".

אגרה.

הייתי כבר שלם לגמרי עם ההשלכות של מה שעשיתי והשלמתי עם עזיבתם בטרם עת (והממש לא מוצדקת) של כמה מאות שקלים מהארנק שלי כאשר פתחתי את המכתב וקראתי את תוכנו:

"אנו מאשרים, כי האגרה אותה אתם מחויבים לשלם עפ"י חוק ממומנת ע"י משרד הבטחון".

כן, ממש כך. הייתי צריך לקרוא שלוש פעמים כדי להבין מה אני קורא. הטלוויזיה שלו פטורה מאגרה!

בעל הדירה שלי הוא סוג של צ'אק נוריס!

אני לא איש של תיאטרון, ולשחק משחק של מישהו אחר זה לא כוס התה שלי.

גדולים ממני כתבו פעם- "קשה זיווגם של בני ישראל כקריעת ים סוף", והם חבר'ה שידעו על מה הם מדברים.

אבל בכל זאת, כדי לעזור לאחיי ואחיותיי הרווקים/ות החלטתי לקחת על עצמי לנסות ולדחוף את הקרון האחרון של הרכבת (חפשו "רכבת" בלינק הזה ותבינו על מה אני מדבר).

מי יודע, אולי נשלים מכסה לגן עדן.

שלושה זוגות ניסיתי לשדך בזמן האחרון, והתחלתי אופטימי כהרגלי.

הזוג הראשון היה שני חברים מהעבודות השונות שלי- אחד מצחיק, חברותי, אינטליגנט ומחפש קשר רציני, ואת הבחורה הייתי מתאר בדיוק באותו אופן. בפעם הראשונה שניסיתי לשדך ביניהם הבחור מיד אישר אך הבחורה יצאה עם מישהו וזה לא היה רלוונטי. אחרי כמה שבועות, שנזכרתי מחדש ברעיון, הבחורה הייתה פנויה, וכשראתה את הפרופיל בפייסבוק החליטה לתת צ'אנס- אך אבוי, מסתבר שהבחור בדיוק יוצא עם מישהי וזה נראה רציני..

הנסיון של הזוג השני קרה במקרה. מדובר בבת דודה שלי וחבר ילדות, שניהם מעופפים קלות, עם נטיות חולמניות ורגליים לא לגמרי יציבות על הקרקע, אבל מצד שני מפוקסים כשצריך ובהחלט אינטליגנטים. הבחור מחזיק עבודה רצינית וקבועה כבר כמה שנים, עצמאי ומתגורר עם שותפים (אך דתי, כן? בגלל זה אני מציין), והבחורה מחפשת את עצמה בירושלים ובדיוק יצאה מקשר רציני.

כשהצעתי לבחור כמה רווקות מהפייסבוק שלי הוא עבר על כולן והחמיא קלות אך אחת, שלא הייתה ברשימה, צדה את עיניו- וזו הבת דודה (שבזמנו הייתה בקשר הרציני), ואמרתי לו שלא נראה לי שזה יהיה רלוונטי אך אמשיך לחשוב עליו. ואכן חשבתי! בסוכות האחרון הבת דודה הודיעה שהיא קופצת אלינו לחג ומתוך כך (כשידעתי שהיא פנויה), נזכרתי בניסיון השידוך הפוטנציאלי וסימסתי לחבר אם במקרה הוא פה בחג. הוא שמח שחשבתי עליו ובהחלט התלהב אך אמר שהוא כרגע יוצא עם מישהי ובכך הורחקתי בעוד שליש מגן עדן..

הזוג השלישי נולד מתוך הבזק של רגע. מדובר בבת דודה שלי (אחת אחרת) וחבר מהעבודה, שפתאום, תוך כדי שיחה איתה "הוארתי" ברעיון. שניהם מושלמים יחד ובהחלט הטעם אחד של השני.

שלב א' של הפרוייקט, עבר בהצלחה כשכל אחד מהצדדים אישר את התמונות של השני ושמח על מה שראה.

שלב ב' הגיע- העברת הטלפון של הבחורה לבחור.

אחרי כמה ימים תפס אותי הבחור בעבודה ואמר בחיוך- "אתה יודע שיצאנו אתמול, כן?" הוא היה מבסוט ומחויך, שמח על ההזדמנות ועל ההיכרות עם הבחורה. "בדיוק מה שאני מחפש", אמר- איכותית, גבוהה, מטופחת וכו' וכו'. רק שני דברים קטנים הפריעו לו- עניינים דתיים קטנים.

"על זה פוסלים??", תהיתי, חבל לפספס הזדמנות כזו על כך..

ביררתי מה הבת דודה אומרת ולהפתעתי התגובה שלה הייתה זהה לשלו. גם היא הרגישה את הקליק ואת הכימיה, גם היא נהנתה וגם הוא היה הטעם שלה ושמחה על ההזדמנות.

רק חבל שהבחור החליט שזה לא מתאים וחתך את הפוטנציאל.

"למה??", הרמתי לו טלפון מיד כששמעתי, לא חבל? אתה יודע כמה נדיר להגיע למצב שכזה אחרי דייט ראשון?? כמה קשה למצוא קליק הדדי ומקסימום מרשימת המכולת שלך?? יש לך מושג כמה קשה זיווגם של ישראל?!?

הוא אמר שלא, אבל עשה קולות של היסוס על ההחלטה.

כשקצת יותר לחצתי הוא נשבר וסיפר לי את האמת – הבחור לא עשה צבא. תהא הסיבה אשר תהא (לא חקרתי יותר מידי), אם עד אז חשבתי שיהיה אפשר לגשר על הפער הדתי (הרי גם אני ואשתי – שמחר חוגגים 4 שנות נישואין, אגב, לא התחלנו את הקשר עם גשר יציב מעל לפערים), התבדתי.

הבחורה באה מבית צבאי למהדרין. אבא איש קבע ותיק, האח קרבי וגם היא החליטה לוותר על שירות לאומי לטובת תפקיד קרבי (הקרבית הראשונה במשפחה!!), על בחור שלא עשה צבא (שוב, תהא הסיבה אשר תהא, אני לא ביקורתי), הסיכוי לגישור קלוש.

L

ובכך נסגר הפרוייקט

(לבינתיים..)