את הכריכה המעניינת של הספר התחלתי לראות בערך לפני שנה, בפרסומים שונים בעלונים של שבת. קשה היה לפספס את הכריכה הירוקה בין כל ספרי הקודש שמפורסמים שם בדרך כלל. כבר אז סימנתי לי אותו לקרוא בהזדמנות.

לפני כמה שבועות נתקלתי בספר הזה אצל חמי וזו הייתה הזדמנות מצויינת לקרוא אותו סוף סוף.

סגנון הכתיבה הבהיר והפשוט הכניס אותי ממש מההתחלה לתקופה רחוקה שבקלות רבה אפשר לראות בה אקטואלית גם היום, מעל 2500 שנה אחרי. הרב בני לאו (האחיין של הר' ישראל מאיר לאו) מפרט את נבואות ירמיהו, ומסביר אותן בפשטות תוך סימוכין מכלל מחקרים, מאמרים, שיחות ועבודות שונות שנעשו על התקופה ועל הספר.

בגדול, נהנתי לקרוא! זה ספר מדהים שפותח צוהר לפרק זמן קצוב בהיסטוריה היהודית דרך דמות מרתקת ולא כ"כ נגישה באופן פשוט ע"י קריאה שטחית של הספר. הר' לאו מתאר את ההיסטוריה באותה תקופה דרך חייו של הנביא ובכך מקרב אותנו למקורות היהודיים, לאדם (הנביא), ולאמונה.

ירמיהו מתנבא, גוסטב דורה

ההבנה העצובה שלי בתום הספר היא כמו מקריאה פשוטה בתורה- שעם ישראל עקשן, טיפש ומסרב קונסיסצנטית ללמוד מטעויות העבר ומההיסטוריה שלו, גם אם היא כתובה שחור ע"ג לבן וחוזרת על עצמה כבר כמה פעמם. ירמיהו לא סתם נקרא נביא החורבן. מתחילת דרכו, בה בגיל צעיר "נזרק" למציאות נבואית שלא יכל להימלט ממנה, שוטפת אותו הנבואה ואיתה מעשים שונים, פעולות שונות ולעיתים תוך כדי סיכון חייו באופן ממשי. זו תקופה קשה. תקופה של יוהרה לאומית, איבוד האמונה במקום ועבודת אלילים עיוורת. מעבר לכך, זו תקופה רוויית שינויים גיאו-פוליטים המשפיעים לא רק על ישראל, אלא על כל העולם העתיק! אשור, בבל, מצרים- כולם משחקים תפקיד באותן שנים שבסופו של דבר- נחרב הבית הראשון וכל  יהודי ישראל גולים לבבל.

לא מעט מלכים מתחלפים ביהודה וישראל בזמן נבואות ירמיהו, ומכירים דרך הספר את כולם באופן אישי יותר. מרתק לראות את תהפוכות השלטון ואותות השנים דרך סיפור ירמיהו, ועוד יותר מרתק לראות את הסימוכין החיצוניים שמביא הר' לאו דרך מחקרים וממצאים ארכיאולוגיים מאותן תקופות.

לצערי הסוף העגום של הסיפור והספר- גלות היהודים לבבל, סיפור הרצח המזעזע של גדליה בן אחיקם והתלות במצרים מתחילת הספר ועד לסופו- והשיא, חורבן הבית ושריפת ירושלים וסביבותיה ע"י הבבלים - משאיר טעם רע בפה. דכדוך מלנכולי קל ליווה אותי כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא מרוב תהיות על מה שהיה - ואם יכל להיות אחרת.

ההבנה שלי היא שהתוכנית האלוהית היא אחת, אבל ניתנת לשינוי. בסיפור ירמיהו כלו כל הקיצין ולא היה מנוס מהחורבן והגלות [אגב, אירונית, המשפט המקורי הוא: "אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין צז ב)]. אבל עקשנותם של ישראל- מהמלכים המזגזגים פוליטית, דרך מכובדי העם ("עם הארץ") הנוטים אחר הכסף והכוח, ועד ליהודי הפשוט שכופל את דלתו בעבודת אלילים פשוט מכעיסה.

כמו שהר' לאו כותב בסוף דבר: האחיזה שלנו בארץ תלויה רק בנו ובמעשינו. אם נהיה טובים נישאר ויהיה טוב, ואם לא- נאבד אותה. הפחד שלי הוא מההתנערות מההיסטוריה ושלא נלמד ממנה דבר. קל מאוד להגיד- "זה אנכרוניסטי, זה לפני מליון שנה, זו תקופה אחרת לגמרי" ולבטל בבוז את הזמנים ההם. אבל ההיסטוריה חוזרת, הכל בחיים מעגלי - במיוחד כשראינו זאת כמה פעמים בעבר, בתקופות שונות לחלוטין אחת מהשנייה.

אבל הנקודה הפסימית בה נגמר הספר היא גם האופטימית ביותר שבו. אין יותר אופטימי מאשר הידיעה שהשיבה לציון והישיבה בה לבטח תלויה רק בנו. ולחזון הרחוק של ירמיהו אי אפשר להישאר אדישים:

"כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (לא, טו-טז)

עוד פרטים על הספר

עשה לי טעם של עוד!

באחד הלילות החודש רציתי להקליט משהו דרך המחשב ושכחתי את התוכנה עובדת. היא רצה כל הלילה ורק כשהתעוררתי בבוקר שמתי לב ששכחתי לכבות אותה. בכל אופן, לא יכולתי לכבות אותה כי היא עשתה איזה קידוד מוזר לקובץ הענק שיצא ותקעה את המחשב, אז פשוט הנחתי לה לעשות את שלה והתחלתי לדגור על הפסיכומטרי בשקט.

ככה עברו כמה שעות, התרגילים באלגברה לא נגמרים, אני עמוק בתוך החומר ופתאום אני שומע לחישה ליד האוזן- "א ו ר ן"

קפצתי מהכיסא בבהלה והסתכלתי סביבי, לא היה אף אחד בבית וזה היה בפירוש קול של בחורה.

"יכול להיות שדמיינתי?", חשבתי, "אולי הגיע הזמן לעשות הפסקה מהפסיכו..."

חזרתי לתרגילים רק כדי לסיים את הפרק ופתאום אותה לחישה הקפיצה אותי. הלב התחיל לפעום מהר ובראש התחילו לרוץ סרטים. "אין מצב שדמיינתי את זה!"

חיכיתי כמה דקות בלי לזוז ופתאום זה בא שוב. צמרמורת חלפה לי בגב, "מאיפה זה מגיע?", תהיתי. קמתי ועשיתי סיבוב בבית ובחוץ לוודא שאין בסביבה אף אחד, בדקתי את הפלאפון והטלפון לראות אולי שכחתי מישהי על הקו וכשחזרתי לחדר, ברגע שהתיישבתי שמעתי את הלחישה שוב- והפעם קצת יותר חזקה ומהירה- "א ו ר ן!"

פאקינג שיט! מישהו מנסה לעבוד עליי? מה זה הדבר הזה... ומאיפה הוא מגיע??

פתאום נזכרתי שהמחשב מקודד את ההקלטה של הלילה. בדקתי אותו וראיתי שהוא סיים ועכשיו הוא סתם מריץ את הקובץ.

עכשיו לפחות הבנתי מאיפה הלחישה מגיעה, אבל השאלה העיקרית פה היא מי לוחשת ומה היא עשתה לי בחדר במהלך הלילה?

אימצתי את הזיכרון וכל מה שנזכרתי היה שכשהלכתי לישון אבא ראה סרט עם אחי בחדר טלויזיה ואמא ואחי הקטן כבר ישנו מזמן. אז מי הייתה לי בחדר?!?

הגברתי את הווליום וחיכתי. כל כמה דקות חזרה הלחישה וכבר התחלתי להתרגל אליה כשפתאום, אחרי אחת הלחישות שמעתי את עצמי עונה מתוך שינה- "מה".

בבת אחת נפערו לי העיניים.

כמה שניות עברו והלחישה חזרה- "א ו ר ן"

ושוב, עניתי- "מה"

צמרמורת שוב הרעידה אותי, זה כבר לא משחק... ניסיתי להזכר בחלומות שהיו לי בלילה או בכל דבר אחר שהיה יכול להיות קשור ולא זכרתי כלום –

והלחישה חזרה, רק שהפעם היא מלמלה משהו שלא הצלחתי להבין. משהו ארוך ולא ברור. לא רציתי להחזיר את הקטע אחורה מחשש שהתוכנה תיתקע וייקח לי שעות להגיע שוב לאותו קטע אז פשוט המשכתי להקשיב.

במשך דקה או שניים היה שקט ואז שמעתי את עצמי גם ממלמל. הגברתי עוד את הווליום (הוא כבר היה ממש ממש גבוה והתחלתי לשמוע "רעש לבן" ומונוטוני ברקע כשהמלמולים הלא ברורים הפסיקו). לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרתי אבל בפירוש זיהיתי שזה היה אני. כאילו מתוך שינה אני מדבר עם מישהי, אבל לא הייתה אף אחת בחדר!!

מחשבות על בתי משוגעים רצו לי בראש ופתאום צלצל הפלאפון. קפצתי בבהלה מהכיסא ולשניה נלחמתי באינסטינקט לזרוק אותו על השטיח כעונש. "מספר חסום", או יופי K

"הלו"

"הלו" (קול של מישהי ענה לי חזרה)

"כן.."

"אורן?"

"כן.. מי זו?"

(מסתבר שזו חברה ישנה שלא דיברתי איתה כמה שנים טובות)

אחרי שהתעדכנו כל אחד מה קורה עם השניה, מה העניינים ומה חדש שאלתי אותה מה קרה שפתאום שומעים ממנה והיא ענתה לי תשובה שאיבנה אותי לגמרי.

"אתמול בלילה חזרתי מאוחר מהעבודה וכשבדקתי מייל נדדתי לתיקיות ישנות ומצאתי מיילים ישנים שלך. פתאום באחד המיילים, המחשב נתקע, ואיתו התמונה שלך, פרושה על כל המסך".

"ואז?.." הצלחתי בסופו של דבר לפלוט

"לא יודעת, זה היה מוזר, חשבתי שזה יסתדר לבד אז הלכתי לאכול משהו בינתיים. וכשחזרתי- המחשב היה עדיין תקוע על התמונה אבל הוא איכשהו עיוות אותה וקפץ ככה שנראה כאילו אתה מדבר"

הפלאפון כמעט נפל לי מהיד.

"את חושבת שזה מוזר? את לא תאמיני מה קרה לי אתמול בלילה!"

אבל היא לא ענתה. קראתי "הלו" כמה פעמים ולא הייתה תגובה. אפילו לא רעש סטטי. הסתכלתי על הפלאפון ומתברר שהשיחה נותקה. חיכיתי כמה דקות אבל היא לא צלצלה שוב. הסתכלתי על המחשב והקובץ היה ממש לפני סיום.

"מוזר", חשבתי, "מעניין אם יצטלבו דרכינו בעתיד".

והנה קטע יומן קצר אשר נתפס בלוויין התשדורת האמריקאני ותורגם לפני פחות מחודשיים.

שמו לפי התרגום הוא: יומן_מסע_בילפדון_566721

כאן מובאת הגרסה העברית.

" ובהמשך מסעותיי בגלקסיה הקרויה "שביל הלקטוז", נתקלתי בכוכב קטן כחול מקסים, שבו מנהלים את חייהם באיטיות מינים מבוססי פחמן, אשר היצורים השולטים בו (רק כמה ביליונים מעטים) מזכירים במבט ראשוני את אדונינו אשר את שמו אין להזכיר.

.....

ובעודי מדלג באחד מרחובות אחת הערים הגדולות נתגלה לפניי מחזה, יצור קטן ואנושי (מסתבר) החל להפריש נוזל צהבהב מגופו על אחד הבניינים הגדולים שנקרו בסביבתו, לא נראה היה שהוא מודע לחומרת מצבו כי מיד לאחר שהחל, תפסה אותו נקבה ממין אנוש, ונראה כי הייתה כעוסה על מעשיו – והובילה אותו ל"בית חיצוני" (outhouse).

......

ונראה כי עם השנים איבדו צלם אנוש וכל אמונותיהם הישנות נשכחו מהם.

היום נראה כאילו הם סוגדים לאל אורגני כלשהו והטקסים הפגאנים שלהם כוללים הקרבה תמידית של קורבנות היוצאים מתוכם. כנראה תופעה ביולוגית טבעית שהתפתחה אבולוציונית עם השפעת הדת המוזרה על כולם.

......

ונראה כאילו כולם בעלי אותה הדת.

והם בונים מקדשים קטנים בבתיהם, חדרים קטנים, אישיים ומיוחדים לצורכיהם הדתיות, בהם הם כורעים ומתפללים ומפרישים את אותם קורבנות ביולוגים.. מקריבים חלקים מעצמם למען מילוי רצון האל האורגני הנ"ל המקבל את מנחתם.

......

ותרנו אחר מקורו של האל והגענו למים גדולים בעלי גוון כחול אשר את עומקם לא יכולנו לחקור, והנחנו ששם חבוי אותו אל.

מוזרה היא דתם אך מעוררת מחשבה. מזל ששכניהם בגלקסיה המקבילה אינם מודעים לקיומם – וההפך. "

?THE TRUTH IS OUT THERE…