בתקופה האחרונה עלתה לאוויר תוכנית ריאליטי שבה זוגות גרושים משלבים כוחות למען ילדיהם המשותפים ובטחונם הכלכלי. אמנם לא ראיתי אפילו לא פרק אחד (הפרומו היה מספיק כדי להזדעזע מהרעיון ומהביצוע), אבל בעקבות העובדה שאני נמצא בזוגיות מדהימה כבר מעל חמש שנים ועתיד לעדכן את הסטטוס ל"משפחה", זה גרם לי לתהות- על אהבה וזוגיות והנצחיות (לכאורה?) של שניהם.

-הבהרה- אני אוהב את אשתי ומרוצה בהחלט מהזוגיות שלנו (ומתרגש עד כדי דמעות מהעתיד הצפוי לנו) ואין בפוסט הנ"ל שום קשר בין המחשבה למציאות.

ראשית, אני רוצה להפריד בפוסט הזה בין אהבה לזוגיות כי אהבה זה נושא לפוסט בפני עצמו, ואת מורכבות הזוגיות אני רוצה לנסות לפצח כאן עם תיאוריה מופשטת שחשבתי עליה במהלך הסופ"ש:

זוגיות זו עבודה קשה (מאוד). וכדי לתחזק אותה צריך המון אנרגיות והשקעה. יש המון עליות, ולא מעט ירידות, ומכל משבר צריכים להיות מאוד חכמים כדי ללמוד מהטעויות ולהפיק את המסקנות הנכונות כדי לא לחזור עליהן- ולצאת מהמשברים מחוזקים יותר.

להבדיל מאהבה, אולי בשתי מילים, שבה המשיכה מאוד חזקה (ואת זה מפצלים להתאהבות ולאהבה שנמשכת אבל שוב- זה לפוסט בפני עצמו) והיא בעיקר גופנית, הזוגיות היא ההיכרות העמוקה בין שני בני הזוג והרצון המשותף להיות יחד.

למה אנשים רוצים להיות יחד (על כל היתרונות והחסרונות שבכך)? שאלה טובה. אני מניח שמכל אדם שתשאלו תקבלו תשובה שונה- ואם אני צריך לפשט את זה הייתי קורא לזה- אינטרסים.

זה לא רעיון מהפכני שבקשר זוגי יש אינטרסים. הרי בכל קשר כלשהו יש אינטרסים (וגפ פה בבלוג הרעיון דובר לא מעט), בין חברים, בין אנשי עסקים, בעבודה, בצבא, ואפילו בין קרובי משפחה. כדי לשמור על קשר כלשהו בחיים צריך לא מעט אנרגיות והשקעה, ובמידה ואנחנו אנשים שפויים המארגנים את המאגר האנרגטי שלהו ביעילות- אין שום סיבה שנשקיע אנרגיות לחינם. כדי שקשר יימשך, תועלת אישית כלשהי חייבת לצאת ממנה.

נשמע לא טוב, אולי? נכון. אבל זו המציאות. ואני בטוח שאחוז הקשרים האלטרואיסטים בעולם שואף לאפס.

בכל אופן, לדעתי, קשר זוגי מתקיים כל עוד התועלת המופקת ממנה באה בצורת צרכים אישיים:

צורך פסיכולוגי: אני מתעלם במודע כמעט לגמרי מההיבט הפסיכולוגי בפוסט הזה כי אני לא ממש רוצה להכניס אותו לכאן. אין ספור מחקרים וספרים נכתבו על זה במגוון תחומים ואני לא מתכוון לעשות פה עבודה סמינריונית או תזה. מה גם שכולנו דפוקים ולכולנו צרכים (או חסכים) פסיכולוגיים שונים. מה שכן חשוב לי להדגיש בצורך הזה את - לא להיות לבד, שזה פחד ממשי של לא מעט אנשים השומרים על הזוגיות (או שנכנסים אליה מלכתחילה), וכמובן לשם הביטחון (הזוגי והאישי).

צורך מיני/המשך קיום: דיי מובן, כמובן, אבל גם לשם המשך הקיום שלנו ("פרו ורבו"?) והבאת ילדים לעולם.

צורך נפשי: פה כמובן נכנסת האהבה לתמונה, הצורך בלהיות נאהב, חיזוק הערך העצמי, מישהו לדבר איתו ולחלוק איתו את החיים, וכמובן אפשרות השיתוף.

צורך רוחני: חלוקת האמונה יחד ודרך החיים. אולי מקומות אחרים בחיים עונים על הצורך הזה (קהילת בית הכנסת/המשפחה וכו'), אבל התחשבתי בו רק כי לא מעט זוגות צלחו חיים שלמים יחד בזכותו (אפרופו יום השואה לפני שבועיים והסיפורים המדהימים של השורדים שהגיעו לכאן, הקימו בתים ומשפחות ותיחזקו אותם לאורך שאר החיים).

צורך חברתי: מפתיע (או שלא?) אבל לא מעט זוגות נמצאים בזוגיות כדי לענות על השאלה של "מה אחרים יגידו". נכון שהכי כיף זה לא לדפוק חשבון ולעשות מה שרוצים אבל אנחנו עדיין פריטים בתוך חברה, ויש להתחשב בה, וקשה לאנשים לשים את הגבולות של ההשפעה של החברה על היחיד (ובתור בוגר מדעי החברה אולי למדתי את זה קצת יותר מידי..). בנוסף, יש את עניין ההערכה החברתית (כמו אחד הצרכים בפירמידת הצרכים של מאסלו). ה"אישור החברתי" יכול להיות עניין מכריע לזוגיות, ולא רק סביבות גיל 20.

עד כה ספרתי חמישה אבל אני בטוח שיש עוד או שהגבול ביניהם יכול להיות מטושטש אצל זוגות שונים. אין ביניהם היררכיה ולא עדיפות מסויימת של אחד כלפי השני.

ושוב, זו רק דעתי ורק תיאורייה לשם השעשוע שהגיתי במשך הסופ"ש. אני לא מתיימר להיות פילוסוף!

בכל אופן, הצרכים השונים הנ"ל מקבלים תוקף כלשהו בזוגיות. חלקם יותר וחלקם פחות; תלוי באנשים, בגיל, ברקע האישי ובדינמיקה של הקשר (ואני בטוח שגם לנסיון הזוגי יש משמעות כאן).

כאשר צרכים מסויימים (וכפי שהסברתי קודם, החשיבות של כל צורך משתנה מאדם לאדם), לא באים לידי ביטוי בזוגיות, או שהפסיקו משום מה להתקיים, האדם חייב לצרוך אותם במקום אחר. שבר מתרחש, ומוביל, לעיתים, בסופו של דבר, למשבר גדול שממנו החבילה פשוט מתפרקת.

שזה מוביל אותי למקום אחר- בגידות. ובקלות ניתן להסביר בצורה הזו מדוע אנשים בוגדים אחד בשני.

מעבר לכך שגברים פשוט דפוקים, ובשיתוף פעולה עם מוסר לקוי והזדמנות שעולה על הפרק- המרחק ביניהם לבין בגידה קצר מאוד.

אבל לא רק- כי צורך מסוים שחסר בקשר זוגי- מדהים ככל שיהיה, אשר מתמלא ע"י מישהו אחר, בקלות יכול לערער את יציבות הקשר הראשון.

אנחנו בסופו של דבר אנשים; עם המון מגרעות וחסרונות. לפעמים זו פשוט החלטה גרועה של רגע אחד, ולפעמים זה משהו עמוק יותר, אבל עובדה שבגידות קורות מסביבנו על ימין ועל שמאל (מספיק לי לפתוח כל סדרת טלויזיה כלשהי שעוסקת במשפחה כדי להחשף לזה).

ואני לא מדבר רק על מין, כמובן, למרות שהגיוני שהמשיכה הזו היא הגורם מספר אחד בבגידות (ובהמשך לגירושין, כי האמון מופר), צורך יכול להיות כל אחד מהנ"ל.

בכל אופן, אני חושב שחפרתי מספיק עם התיאוריה. אשמח לתגובות (או כאלה עם נסיון חיים מספיק כדי להאיר את עיני?), ודעתכם.

אני לא איש של תיאטרון, ולשחק משחק של מישהו אחר זה לא כוס התה שלי.

גדולים ממני כתבו פעם- "קשה זיווגם של בני ישראל כקריעת ים סוף", והם חבר'ה שידעו על מה הם מדברים.

אבל בכל זאת, כדי לעזור לאחיי ואחיותיי הרווקים/ות החלטתי לקחת על עצמי לנסות ולדחוף את הקרון האחרון של הרכבת (חפשו "רכבת" בלינק הזה ותבינו על מה אני מדבר).

מי יודע, אולי נשלים מכסה לגן עדן.

שלושה זוגות ניסיתי לשדך בזמן האחרון, והתחלתי אופטימי כהרגלי.

הזוג הראשון היה שני חברים מהעבודות השונות שלי- אחד מצחיק, חברותי, אינטליגנט ומחפש קשר רציני, ואת הבחורה הייתי מתאר בדיוק באותו אופן. בפעם הראשונה שניסיתי לשדך ביניהם הבחור מיד אישר אך הבחורה יצאה עם מישהו וזה לא היה רלוונטי. אחרי כמה שבועות, שנזכרתי מחדש ברעיון, הבחורה הייתה פנויה, וכשראתה את הפרופיל בפייסבוק החליטה לתת צ'אנס- אך אבוי, מסתבר שהבחור בדיוק יוצא עם מישהי וזה נראה רציני..

הנסיון של הזוג השני קרה במקרה. מדובר בבת דודה שלי וחבר ילדות, שניהם מעופפים קלות, עם נטיות חולמניות ורגליים לא לגמרי יציבות על הקרקע, אבל מצד שני מפוקסים כשצריך ובהחלט אינטליגנטים. הבחור מחזיק עבודה רצינית וקבועה כבר כמה שנים, עצמאי ומתגורר עם שותפים (אך דתי, כן? בגלל זה אני מציין), והבחורה מחפשת את עצמה בירושלים ובדיוק יצאה מקשר רציני.

כשהצעתי לבחור כמה רווקות מהפייסבוק שלי הוא עבר על כולן והחמיא קלות אך אחת, שלא הייתה ברשימה, צדה את עיניו- וזו הבת דודה (שבזמנו הייתה בקשר הרציני), ואמרתי לו שלא נראה לי שזה יהיה רלוונטי אך אמשיך לחשוב עליו. ואכן חשבתי! בסוכות האחרון הבת דודה הודיעה שהיא קופצת אלינו לחג ומתוך כך (כשידעתי שהיא פנויה), נזכרתי בניסיון השידוך הפוטנציאלי וסימסתי לחבר אם במקרה הוא פה בחג. הוא שמח שחשבתי עליו ובהחלט התלהב אך אמר שהוא כרגע יוצא עם מישהי ובכך הורחקתי בעוד שליש מגן עדן..

הזוג השלישי נולד מתוך הבזק של רגע. מדובר בבת דודה שלי (אחת אחרת) וחבר מהעבודה, שפתאום, תוך כדי שיחה איתה "הוארתי" ברעיון. שניהם מושלמים יחד ובהחלט הטעם אחד של השני.

שלב א' של הפרוייקט, עבר בהצלחה כשכל אחד מהצדדים אישר את התמונות של השני ושמח על מה שראה.

שלב ב' הגיע- העברת הטלפון של הבחורה לבחור.

אחרי כמה ימים תפס אותי הבחור בעבודה ואמר בחיוך- "אתה יודע שיצאנו אתמול, כן?" הוא היה מבסוט ומחויך, שמח על ההזדמנות ועל ההיכרות עם הבחורה. "בדיוק מה שאני מחפש", אמר- איכותית, גבוהה, מטופחת וכו' וכו'. רק שני דברים קטנים הפריעו לו- עניינים דתיים קטנים.

"על זה פוסלים??", תהיתי, חבל לפספס הזדמנות כזו על כך..

ביררתי מה הבת דודה אומרת ולהפתעתי התגובה שלה הייתה זהה לשלו. גם היא הרגישה את הקליק ואת הכימיה, גם היא נהנתה וגם הוא היה הטעם שלה ושמחה על ההזדמנות.

רק חבל שהבחור החליט שזה לא מתאים וחתך את הפוטנציאל.

"למה??", הרמתי לו טלפון מיד כששמעתי, לא חבל? אתה יודע כמה נדיר להגיע למצב שכזה אחרי דייט ראשון?? כמה קשה למצוא קליק הדדי ומקסימום מרשימת המכולת שלך?? יש לך מושג כמה קשה זיווגם של ישראל?!?

הוא אמר שלא, אבל עשה קולות של היסוס על ההחלטה.

כשקצת יותר לחצתי הוא נשבר וסיפר לי את האמת – הבחור לא עשה צבא. תהא הסיבה אשר תהא (לא חקרתי יותר מידי), אם עד אז חשבתי שיהיה אפשר לגשר על הפער הדתי (הרי גם אני ואשתי – שמחר חוגגים 4 שנות נישואין, אגב, לא התחלנו את הקשר עם גשר יציב מעל לפערים), התבדתי.

הבחורה באה מבית צבאי למהדרין. אבא איש קבע ותיק, האח קרבי וגם היא החליטה לוותר על שירות לאומי לטובת תפקיד קרבי (הקרבית הראשונה במשפחה!!), על בחור שלא עשה צבא (שוב, תהא הסיבה אשר תהא, אני לא ביקורתי), הסיכוי לגישור קלוש.

L

ובכך נסגר הפרוייקט

(לבינתיים..)

השנה ישנה ברכה מיוחדת מאוד, כנראה, לכל הנשואות אצלי בעבודה. כמות הבנות בו זמנית שמתכוננות ללידה פשוט הרקיעה שחקים (וממשיכה לשבור שיאים).

לא מפליא בחברה המורכבת מ90% נשים (ורובן צעירות), שזה המצב—ועדיין, בשנתיים האחרונות היו בערך 3 הריוניות בכל זמן נתון, וזה סביר בהחלט (כבר התחלנו לצחוק שיש "תקן לנשואות" שכל הזמן צריך לאייש אותו), אבל הקיץ? זה משהו מיוחד...

רק מהצוות שלי (שמונה בערך 15 איש): שתיים חזרו מחופשת לידה, שתיים ילדו לפני כחודש, אחת בהריון (שלושה בנים ו2 התארסו לפני שבועיים).

מעבר לכך, יש אחת בערך מכל מחלקה בהריון- שלושה חזרו לא מזמן מחופשת לידה ועדיין נמצאות במשרת אם, ולפני יומיים גיליתי שבעלה של המנהלת שלהן פרסם תמונות אולטרסאונד טריות בפייסבוק...

מזל שהסמנכ"ל והמשנה למנכ"ל זכרים, אחרת ממזמן היה כבר אפשר לסגור את השאלטר.

אבל השיא? השיא הוא המנהלת האדמיניסטרטיבית. כשהגעתי לחברה היא הייתה בחופשת לידה של הילד הראשון, היום היא בחודש הכמעט תשיעי להריון השני שלה. אפילו (בצעד דיי נדיר) התעוררו מספיק זמן קודם כדי למצוא לה מחליפה. זה לקח חודשיים, וההכשרה הסתיימה לפני כחודש – אבל התברר (אני חושב –אפילו– שעדיין לא לכולם), שהמחליפה שלה בהריון!

אם מישהי רוצה לדפוק את המערכת זה להיכנס להריון במשרה שהגעת אליה כדי להחליף מישהי שבחופשת לידה..

באותו נושא, האישה ואני מדברים על זה שכשיגיע הזמן, בע"ה, איך תתבצע חופשת הלידה. האישה היא סוג של חיית עבודהף ולא יכולה בלי להיות עסוקה. מבחינתה להיות בבית זה להיות כלואה. אני בדיוק ההפך- תנו לי להיות כל היום בבית ואני מאושר.

כלומר, אני אהיה מאושר גם בכל מקום אחר, אבל אין לי שום בעיה עם קירות הבית.

חשבנו על חלוקה של חופשת הלידה- היא תצא עד שתרגיש שלא יכולה יותר ואני את השאר. אין לי מושג איך זה מבחינה חוקית, איך ההכרה של ביטוח לאומי ומה יהיה עם העבודה שלי (או איך זה יתקבל שם, יותר נכון), אבל זה משהו שהייתי רוצה לנסות.

בכלל, גידול ילדים נראה לי כמו חוויה חובה! אבל זה הופך להיות פוסט אישי מכדי שהתכוונתי.

בכל אופן, שתהיה שנה טובה, מתוקה ומבורכת לכולנו! חג שמח והגשמת חלומות (וחוויות J).