כבר מעל לשנתיים שאני מתכנן לעשות את המקטע של שביל ישראל שיסגור לי רצף הליכה מתחילת המסלול בדן ועד למערות בית גוברין בדרום: מסלול מס' 10 בתנ"ך לשביל ישראל שלי ("שביל ישראל", צבי גילת): מצומת גזית דרך הר תבור – יער בית קשת והר דבורה. 18 ק"מ של הליכה לא פשוטה, עליות לא קלות, נופים מרהיבים וטבע מהפנט.

לאחר שהתכנון האחרון להוציא אותו לפועל התבטל בדרמטיות ממש לאחר הדקה התשעים עקב מאורע משפחתי מצער לאחד המשתתפים המתוכננים הייתי חייב לחכות למזג אוויר מתאים יותר לעשות את המסלול, ובפסח השנה ניסיתי שוב להרים את הכפפה.

ומה אתם יודעים? הפעם הצלחתי!

מזג האוויר המתוכנן היה מיטבי לטיול כזה, וזוג חברים שיתף פעולה. בשל החשש מאורך המסלול נאלצתי לקצר אותו בכ6 ק"מ באזור ההליכה המשעממת במשהד שהתגלה בפועל כהחלטה מצוינת!

האישה, שמשום מה דאגה לי מאוד החליטה להצטרף לטיול בתור "נהגת המונית" ולהקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה ולאסוף אותנו בסיום.

יצאנו בשש בבוקר צפונה וקצת לפני שמונה, לאחר פק"ל תה מחמם והתארגנות קלה בחנייה של מלון פנינת העמק ליד צומת גזית יצאנו לדרך. התחלנו רשמית את המסלול בשמונה ורבע שלפנינו, ההר בעל המראה המאיים ביותר בישראל: התבור.

מבט מהר דבורה

העלייה אמנם הייתה מאתגרת כפי שחשבנו אבל בהחלט לא מתישה. מזג האוויר היה קריר ומושלם, חופת העצים הצלה עלינו למרות שהצמחייה השתנתה עם העלייה. לקח לא מעט זמן, עם המון עצירות שונות בדרך- ובסופו של דבר הגענו לפסגה!

מסלול הפסגה יפהפה לא פחות מהעלייה, ובהחלט הבנתי את אלה שבחרו לנסוע עד לפסגה וללכת את המסלול המעגלי הקצרצר הזה עם הנוף הפאנורמי שנפרש מכל פינה, ובגלל חול המועד, היו לא מעט כאלה למעלה. עצרנו לארוחת צהרים ולמתיחות והמשכנו לירידה המתישה ושוחקת הברכיים מהתבור לכיוון שיבלי. מדדתי כארבע שעות סה"כ מצומת גזית עד שירדנו חזרה לכביש של שיבלי. התבור לקח לנו לא מעט מהזמן המוקצב לטיול, אבל הרגשנו מעולה ונחושים להמשיך הלאה במהירות.

במסלול המוצל והנחמד של יער בית קשת תפסה אותנו עלייה לא מתוכננת. מסוג העליות שממשיכות ועולות גם הרבה אחרי גבול הטעם הטוב וקצת התישה אותנו. ידענו שהעלייה להר דבורה ממתינה לנו מעבר לפינה וממש לא רצינו להתרוקן מאנרגיות לפני כן.

למזלינו, הדרך ביער לא נמשכה הרבה קילומטרים ויחד עם עצירות נחמדות בדרך שמתצפתות על התבור ממרחק, מהר מאוד הגענו אל היעד האחרון: הר דבורה.

העלייה הייתה דווקא סבירה לגמרי, רק הכמה מאות מטרים האחרונים היו על דרך כורכר כבושה וחשופה, שכל ג'יפ שעבר השאיר שובל אבק מעצבן – והגענו למעלה.

בירידה התחלתי לדאוג שהאישה לא תמצא את נקודת האיסוף, שהיא תחכה לנו במי יודע איפה (אם יש שם בלכל איפה לעצור) או סתם דאגות שממבט לאחור נראות טיפשיות אבל בזמנו העסיקו אותי מאוד. דילגתי את הירידה במהירות רק כדי למצוא בנקודת האיסוף מכוניות, מנגלים, פיקניקים ומה לא. מסתבר שהנקודה במפה שדרך הנוף הסלולה הופכת לשביל 4x4 היא נקודה מומלצת על לא מעט מטיילים במכוניות לעצירה נוחה ויפה. דרך אפשרות בwaze שלחתי אליה את הנקודה המדוייקת שהיינו בה, מה שבאמת עזר לה כי הכביש היה קצת מבלבל ובלי שום בעיות נוספות היא מצאה אותנו וסוף סוף יכולנו לאכול צהרים.

זוג החברים ארגון שקשוקה(!!) ואנחנו הסתפקנו בשניצלים של פסח עם קטשופ, וקינחנו בתה צמחים חם.

ללא ספק, היה שווה לחכות שנתיים בשביל המסלול המדהים הזה!

שביל ישראל עוד יימשך בעתיד! J

אחד השינויים הגדולים שההאצה האדירה של הטכנולוגיה בשנים האחרונות גרמה להם היא שינוי מהותי בעקרון הזמינות.

ההשוואה לא חייבת להיות ל-"לפני הוואטסאפ ואחרי הוואטסאפ", שבו אתה נמדד ונבחן (וגם מקבל ביקורת) על מהירות התגובה שלך, אלא גם בהשוואה לאורך ההסטוריה עד היום.

קחו את סיפור יציאת מצרים, לדוגמא (היום ראש חודש ניסן, אפרופו האקטואליה)- משה הגיע לפרעה מספר פעמים. עזבו לרגע את עניין האיומים, המכות, הקשחת הלב וכו' כפי שמסופר בתורה, אלא מבט שונה על הסיפור- פרעה תמיד היה בארמון כשמשה הגיע אליו. לא קרה שמשה הגיע ופרעה "בדיוק היה בציד תנינים במעלה הנילוס", הוא ישב בכיסה, במקום קבוע ופשוט קיבל אותו כשהגיע.

מצד שני, פרעה תמיד ידע להשיג את משה כשהצטרך. בד"כ זה היה אחרי איזו מכה, הוא שלח שליחים או זימן אותו בעצמו אליו – וזה לקח זמן. כל עניין המכות לקחו כמה חודשים טובים וארוכים.

ולדוגמא אחרת- מלחמות. מלחמות הופכות עם השנים והטכנולוגיה למהירות יותר. אם פעם צבא היה חונה מול צבא אחר, עושה שרירים ומתכונן לקרב באיזה עמק רחב, בהמשך היו צבאות קטנים יותר עם כלי הרס גדולים ויעילים יותר, אח"כ זה כבר הפך לחרחור מלחמה, מלחמה, תגובת נגד וניצחון בימים בודדים.

היום אפשר לתמצת הכל במילים בודדות. הכל נדרש לתימצות. יש לנו יותר זמן ופנאי לעשות הכל בצורה יעילה וקלה יותר אבל הרבה יותר דברים לעשות, אי לכך - התקשורת מצטמצמת. אנחנו מתכתבים בסמסים, במספרי תווים מוגבלים... בהברות... באייקונים.

אני לא מבקר את סוג התקשורת הזו (לא הפעם, בכל אופן), כי יש לה הרבה יתרונות (לסיים שיחה עם האישה בסמיילי או לב במקום במשפטי אהבה משתפכים חוסך המון זמן ואנרגיות.

אני מניח שאת כל ההתכתבות של משה ופרעה היו יכולים לסיים היום בכמה ימים בודדים וכמה שורות של התכתבות. באדפטציה להיום מכת החושך יכולה להיות יום ללא חשמל (או wifi?)- ובום, העם נשלח בהצלחה.

במלחמות, מלחמות הסייבר יכולות לקרות תוך כמה שעות (בבוקר מוחשכים כמה אתרים, בצהרים יש תגובה, בערב כבר ארגון מסוים לוקח אחריות, הופקו לקחים, ומתכוננים לקרב הבא).

ואתה? אתה צריך להיות שם ולהגיב כשמישהו מחפש אותך.

"בשביל מה יש לך פלאפון?!?", לא פעם שמעתי. "יש לך אינטרנט חופשי, למה אתה לא מדליק אותו??", מקנטרים עליי חברי המשפחה, אבל הכי מעצבן זה לקבל טלפון עם הטענה- "למה אתה לא עונה בוואטסאפ/להודעה/בצ'אט וכד', שלחתי לך אותו לפני שתי דקות!"

הנורמה היום שאתה תמיד חייב לקחת את הפלאפון איתך, אחרת לא תהיה זמין ולא יוכלו להשיג אותך הפכה לאובססיה. שמעתי לא מזמן שאפילו יש הפרעות חרדות חדשות שנכנסו לDSM על הפחד מאיבוד הטלפון ואי הזמינות. אנשים שוכחים את הארנק או המפתחות אבל חס וחלילה אם ישכחו את הפלאפון (יש אפילו המלצות לשים את המפתחות ליד הפלאפון כדי שהן לא יישכחו בבית).

אתמול מצאתי את עצמי מדבר (מדבר!) עם חבר, ומתלונן על כך שחברים אחרים ששותפים לקבוצה שנפתחה לא מזמן בוואטסאפ כדי לשמור על קשר לא מגיבים בה. תהינו יחד מה יכולים להיות המניעים שלהם (עסוקים? אין זמן? לא יכול להיות, הרי הם פעילים בפייסבוק, שולחים מיילים, ובהחלט אפשר למצוא זמן לכתוב כמה מילים בקבוצה... הם פשוט לא מראים על נכונות/רצון לשמור על קשר.. זה הכל), ככה זה נתפס, וזו המסקנה המתבקשת. הרי לא יכול להיות שלאנשים שכל אפשרויות העולם נמצאים - literaly- בכף ידם, אין את היכולת להגיב כשצריך. זה כנראה משהו מכוון (זה לא שאתה לא יכול, אלא לא רוצה).

תחשבו על כמה הפגיעה יכולה להיות קשה בין בני זוג... אני חוויתי לא פעם האשמה של "למה לא לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיב, הרי ראיתי שאתה מחובר!" או יותר מזה: כשרואים תגובה שלי בפייסבוק בזמן שאני אמור לעבוד או כשאני אומר שאני בזמן ישיבה ולא עונה להודעות אבל זמין בוואטסאפ וכו'. נכון ששינוי הגדרות הprivacy אמורות לשנות את זה, אבל היום אתה חשוף לחלוטין בכל שעות היממה. ואוי ואבוי לך אם יש לך נייד והוא לא דלוק!

בסופ"ש האחרון סיימתי לקרוא (בשקיקה, אשכרה בשקיקה) ספר מעניין שקיבלתי במתנה (כחלק ממבצע 1+1 ביום ההולדת האחרון) ולא היו לי ציפיות לגביו אבל ריתק אותי לחלוטין בשם- "קולו של המלאך" (מתורגם מצוין מצרפתית) (הפרק הראשון בסאלונה). אם לעזוב את הסיפור בצד (התימצות בלינקים), מה שרלוונטי לכאן הוא עקרון הזמינות. מדובר על שני זרים שמנהלים, כמו מרביתנו, את החיים שלהם דרך המכשיר הנייד וכשהוא מוצא את עצמו בידיים של מישהו אחר, אנחנו מגלים שכל החיים שלנו פרוסים לרגליו, כולל הסודות של כולנו, החלקים הקטנים והשונים שמהם מורכבת אישיותנו, ועברנו. בעזרת השלמת המידע דרך גוגל- אפשר לקבל עלינו את התמונה הכמעט מלאה של מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו וכמעט כל פרט רלוונטי עלינו.

בספר, למרות הבדלי השעות, הסופר מדגיש את קטנותו של העולם בעזרת הטכנולוגיה. לא משנה באיזה יבשת אתה ומה השעה, אתה יכול לשלוח מכל מקום בגלובוס הודעה/מייל/שיחה, ומישהו מהצד השני יענה לך במהירות שיא. אם אתה לא עונה, סימן שמשהו חמור קרה/קורה.

ואף אחד לא רוצה שיחשבו שמשהו חמור קרה/קורה לו כשכל מה שהוא עשה זה לא לקח את הנייד לשירותים ודווקא אז היו חמש שיחות שלא נענו, ועשרים קבוצות מטרטרות שהספיקו לפתח תיאוריות שלמות- החל מ"איזה סנוב!", ועד הספד וירטואלי.

אחת ההנאות הגדולות של שבת, מעבר לעצירה מוחלטת של טירוף היום-יום, זמן למשפחה, וקריאת ספרים שהזנחת היא היעדר הזמינות. הפלאפון במצב שבת! יכולים לנסות להשיג אותי, לשלוח לי הודעות, לתייג אותי בפייסבוק, לסמס לי, ולטרטר לנייד עד כלות הבטריה-

אבל המנוי אינו זמין J

לפני שנתיים או יותר זה היה כמעט בלתי אפשרי- טכנולוגית- לצחוק ויראלית. נכון, היו מיילים, היה מסנג'ר, אבל שום דבר מזה לא משתווה לפייסבוק או לוואטסאפ. מבול האפליקציות ומטר הסמארטפונים יצרו סביבת עבודה שונה לגמרי, או יותר נכון- התמודדות שונה לגמרי.

לקטר בצוותא זה משהו שאין שיחת מסדרון שלמה בלעדיו. פעם היה מפגשים חטופים במטבחון/קפיטריה וריכולים על כוס קפה ועוגיה, היום בהנף אצבע אפשר להעלות (ולעיתים אפילו בלייב), פאדיחה של הבוס, ולגחחחח כששומעים את זה מועבר בין הסמארטפונים השונים.

במשרד, כשאתה יושב לפעמים לבד מול המחשב והשעות חולפות, נחמד לדעת שיש עוד שותפים לצרה, גם אם הם לא נמצאים צמוד אליך. בקבוצת וואטסאפ כולם יכולים להשתתף, גם ההיא שכל הזמן חולה ובכלל בבית, גם ההוא שיושב בקומה אחרת ממך, וגם זה שבכלל בחופשה בחו"ל. למרחק אין משמעות, והכל מיידי. אתה מעלה תמונה ובאותו רגע כל אחד יכול להגיב, הפידבקים הרבה יותר זריזים מהמייל (או מכל תרבות דיבור על כוס קפה- כולם יכולים לדבר בו זמנית…

תלוי, כמובן, המבירות ההקלדה שלהם.

בעבודה היותר ותיקה שלי מבין השניים (בחברה לציוד רפואי בתחום הסוכרת) התחיל לפני כמה חודשים תסחיף ויראלי מהסוג הלא רפואי. כשהמנהלת יצאה לחופש ניצלנו את הזמן להריץ תחוקים בנינו לבין עצמנו במייל. וואטסאפ או לא, כשזה לא רק התכתבויות, המייל זה מקום העבודה.

זה התחיל בכמה ממים קטנים ומהר מאוד התפתח להחלפת עשרות או יותר ממים ביום.

את הטובים ביותר אני שומר בתיקייה שלי (שכרגע מונה 70- אלה שבאמת הצחיקו אותי), ואין ספק שהעניין תרם לגיבוש הצוות מכל ערב או יציאה אחרת שעשינו. אין כמו לצחוק יחד.

תודות למחולל הממים (ולפלאפל שלו), הזמן במשרד עובר מהר יותר, וכשנהנים התפוקה עולה וכולם מרוויחים!

חוץ מאלה שהבדיחה על חשבונם, כמובן…

אבל הם לא מכותבים למייל    J