בתקופה האחרונה עלתה לאוויר תוכנית ריאליטי שבה זוגות גרושים משלבים כוחות למען ילדיהם המשותפים ובטחונם הכלכלי. אמנם לא ראיתי אפילו לא פרק אחד (הפרומו היה מספיק כדי להזדעזע מהרעיון ומהביצוע), אבל בעקבות העובדה שאני נמצא בזוגיות מדהימה כבר מעל חמש שנים ועתיד לעדכן את הסטטוס ל"משפחה", זה גרם לי לתהות- על אהבה וזוגיות והנצחיות (לכאורה?) של שניהם.

-הבהרה- אני אוהב את אשתי ומרוצה בהחלט מהזוגיות שלנו (ומתרגש עד כדי דמעות מהעתיד הצפוי לנו) ואין בפוסט הנ"ל שום קשר בין המחשבה למציאות.

ראשית, אני רוצה להפריד בפוסט הזה בין אהבה לזוגיות כי אהבה זה נושא לפוסט בפני עצמו, ואת מורכבות הזוגיות אני רוצה לנסות לפצח כאן עם תיאוריה מופשטת שחשבתי עליה במהלך הסופ"ש:

זוגיות זו עבודה קשה (מאוד). וכדי לתחזק אותה צריך המון אנרגיות והשקעה. יש המון עליות, ולא מעט ירידות, ומכל משבר צריכים להיות מאוד חכמים כדי ללמוד מהטעויות ולהפיק את המסקנות הנכונות כדי לא לחזור עליהן- ולצאת מהמשברים מחוזקים יותר.

להבדיל מאהבה, אולי בשתי מילים, שבה המשיכה מאוד חזקה (ואת זה מפצלים להתאהבות ולאהבה שנמשכת אבל שוב- זה לפוסט בפני עצמו) והיא בעיקר גופנית, הזוגיות היא ההיכרות העמוקה בין שני בני הזוג והרצון המשותף להיות יחד.

למה אנשים רוצים להיות יחד (על כל היתרונות והחסרונות שבכך)? שאלה טובה. אני מניח שמכל אדם שתשאלו תקבלו תשובה שונה- ואם אני צריך לפשט את זה הייתי קורא לזה- אינטרסים.

זה לא רעיון מהפכני שבקשר זוגי יש אינטרסים. הרי בכל קשר כלשהו יש אינטרסים (וגפ פה בבלוג הרעיון דובר לא מעט), בין חברים, בין אנשי עסקים, בעבודה, בצבא, ואפילו בין קרובי משפחה. כדי לשמור על קשר כלשהו בחיים צריך לא מעט אנרגיות והשקעה, ובמידה ואנחנו אנשים שפויים המארגנים את המאגר האנרגטי שלהו ביעילות- אין שום סיבה שנשקיע אנרגיות לחינם. כדי שקשר יימשך, תועלת אישית כלשהי חייבת לצאת ממנה.

נשמע לא טוב, אולי? נכון. אבל זו המציאות. ואני בטוח שאחוז הקשרים האלטרואיסטים בעולם שואף לאפס.

בכל אופן, לדעתי, קשר זוגי מתקיים כל עוד התועלת המופקת ממנה באה בצורת צרכים אישיים:

צורך פסיכולוגי: אני מתעלם במודע כמעט לגמרי מההיבט הפסיכולוגי בפוסט הזה כי אני לא ממש רוצה להכניס אותו לכאן. אין ספור מחקרים וספרים נכתבו על זה במגוון תחומים ואני לא מתכוון לעשות פה עבודה סמינריונית או תזה. מה גם שכולנו דפוקים ולכולנו צרכים (או חסכים) פסיכולוגיים שונים. מה שכן חשוב לי להדגיש בצורך הזה את - לא להיות לבד, שזה פחד ממשי של לא מעט אנשים השומרים על הזוגיות (או שנכנסים אליה מלכתחילה), וכמובן לשם הביטחון (הזוגי והאישי).

צורך מיני/המשך קיום: דיי מובן, כמובן, אבל גם לשם המשך הקיום שלנו ("פרו ורבו"?) והבאת ילדים לעולם.

צורך נפשי: פה כמובן נכנסת האהבה לתמונה, הצורך בלהיות נאהב, חיזוק הערך העצמי, מישהו לדבר איתו ולחלוק איתו את החיים, וכמובן אפשרות השיתוף.

צורך רוחני: חלוקת האמונה יחד ודרך החיים. אולי מקומות אחרים בחיים עונים על הצורך הזה (קהילת בית הכנסת/המשפחה וכו'), אבל התחשבתי בו רק כי לא מעט זוגות צלחו חיים שלמים יחד בזכותו (אפרופו יום השואה לפני שבועיים והסיפורים המדהימים של השורדים שהגיעו לכאן, הקימו בתים ומשפחות ותיחזקו אותם לאורך שאר החיים).

צורך חברתי: מפתיע (או שלא?) אבל לא מעט זוגות נמצאים בזוגיות כדי לענות על השאלה של "מה אחרים יגידו". נכון שהכי כיף זה לא לדפוק חשבון ולעשות מה שרוצים אבל אנחנו עדיין פריטים בתוך חברה, ויש להתחשב בה, וקשה לאנשים לשים את הגבולות של ההשפעה של החברה על היחיד (ובתור בוגר מדעי החברה אולי למדתי את זה קצת יותר מידי..). בנוסף, יש את עניין ההערכה החברתית (כמו אחד הצרכים בפירמידת הצרכים של מאסלו). ה"אישור החברתי" יכול להיות עניין מכריע לזוגיות, ולא רק סביבות גיל 20.

עד כה ספרתי חמישה אבל אני בטוח שיש עוד או שהגבול ביניהם יכול להיות מטושטש אצל זוגות שונים. אין ביניהם היררכיה ולא עדיפות מסויימת של אחד כלפי השני.

ושוב, זו רק דעתי ורק תיאורייה לשם השעשוע שהגיתי במשך הסופ"ש. אני לא מתיימר להיות פילוסוף!

בכל אופן, הצרכים השונים הנ"ל מקבלים תוקף כלשהו בזוגיות. חלקם יותר וחלקם פחות; תלוי באנשים, בגיל, ברקע האישי ובדינמיקה של הקשר (ואני בטוח שגם לנסיון הזוגי יש משמעות כאן).

כאשר צרכים מסויימים (וכפי שהסברתי קודם, החשיבות של כל צורך משתנה מאדם לאדם), לא באים לידי ביטוי בזוגיות, או שהפסיקו משום מה להתקיים, האדם חייב לצרוך אותם במקום אחר. שבר מתרחש, ומוביל, לעיתים, בסופו של דבר, למשבר גדול שממנו החבילה פשוט מתפרקת.

שזה מוביל אותי למקום אחר- בגידות. ובקלות ניתן להסביר בצורה הזו מדוע אנשים בוגדים אחד בשני.

מעבר לכך שגברים פשוט דפוקים, ובשיתוף פעולה עם מוסר לקוי והזדמנות שעולה על הפרק- המרחק ביניהם לבין בגידה קצר מאוד.

אבל לא רק- כי צורך מסוים שחסר בקשר זוגי- מדהים ככל שיהיה, אשר מתמלא ע"י מישהו אחר, בקלות יכול לערער את יציבות הקשר הראשון.

אנחנו בסופו של דבר אנשים; עם המון מגרעות וחסרונות. לפעמים זו פשוט החלטה גרועה של רגע אחד, ולפעמים זה משהו עמוק יותר, אבל עובדה שבגידות קורות מסביבנו על ימין ועל שמאל (מספיק לי לפתוח כל סדרת טלויזיה כלשהי שעוסקת במשפחה כדי להחשף לזה).

ואני לא מדבר רק על מין, כמובן, למרות שהגיוני שהמשיכה הזו היא הגורם מספר אחד בבגידות (ובהמשך לגירושין, כי האמון מופר), צורך יכול להיות כל אחד מהנ"ל.

בכל אופן, אני חושב שחפרתי מספיק עם התיאוריה. אשמח לתגובות (או כאלה עם נסיון חיים מספיק כדי להאיר את עיני?), ודעתכם.

בערב חג הפסח השנה הרגשתי מקרוב מה זה להיות בני ישראל. אמנם לא במובן המקובל של מכות, שאילת תכשיטים יקרים מהשכנים, דם על המשקוף וכו' אלא יותר בקטע של הבריחה המהירה.

קרוב של אשתי נפטר בחו"ל. הוא היה מבוגר מאוד והלך פתאומית מהתקף לב. לא הייתה ברירה אלא להטיס אותו מהר לכאן ולעשות את ההלוויה לפני החג. המשפחה התכנסה בכמה מקומות בעולם ואף אחד לא יכל, בהתראה כ"כ קצרה לפני החג להגיע לארץ עם הגופה פרט לשני נכדים. ההתארגנות הייתה מהירה והם היו על המטוס הראשון ארצה, הנחיתה הייתה צפויה לארבע בבוקר בערב החג.

אשתי, יחד עם אימה והדוד ביררו מה לעשות. מסתבר שהנפטר קנה שמונה (!) קברים בבית העלמין בצפת (!!) והוא עתיד להיקבר שם, לצד אשתו שנפטרה לפני כמה שנים (גם כן בפסח). מה שאומר שצריך לנסוע לצפת כי הלוויה עתידה להיערך בשעות המוקדמות של הבוקר בצפת. הדוד ושני הילדים התגייסו והחליטו לנסוע. אשתי, האמא והסבתא החליטו לא לנסוע (הסבתא, אחותו של הנפטר, מבוגרת מאוד ולא רצתה לנסוע אז אשתי נשארה איתה)- גם ככה כל מה שהיה חשוב זה מניין גברים כדי לומר קדיש.

הבעייה הייתה שאף אחד לא רצה לקחת על עצמו את האחריות של לנסוע בשעות כאלה לנסיעה ארוכה לצפון (שלא לדבר על רכב שמסוגל לעשות זאת). אז התנודבתי למשימה.

התעוררתי בשתיים לפנות בוקר, בשלוש כבר הייתי בת"א, הורדתי את האישה אצל הסבתא ואספתי את שלושת הטרמפיסטים שלי ויצאנו צפונה.

הדרך הייתה חשוכה וריקה. אני מת על השעות האלה בכבישים...

שמתי ווייז ולפי הצפי בשתי דקות לחמש היינו צפויים להגיע לבית הקברות של צפת.

מאז הצבא, בימי המשמרות המשונות והנסיעות בלילה התאהבתי בנסיעות הליליות. הכל שקט, ריק, בכל הדרך פגשנו אולי ארבע משאיות.. הכל היה פנוי. בקלות דוושת הגז יכלה להיסחט עד הסוף אבל גודל האחריות השאיר אותי ערני על ההגה.

לקראת ההגעה לצפת, ראינו שעדיין חשוך ושהמטוס אמנם נחת אבל המשלחת עדיין לא יצאה צפונה, החלטנו לקפוץ ולהתפלל בקבר הרשב"י במירון.

אמנם אי אפשר היה להניח תפילין עדיין אבל בהחלט אפשר היה לספוג את אווירת המקום ולהתפלל קצת בשקט.

בפנים, בצורה מפתיעה משהו, היו אנשים! רובם היו הזויים רגילים לאזור צפת (כאלה שישנו מצונפים לצד השולחנות והסטנדרים, או כאלה שהלכו ומילמלו לעצמם, בוהים באוויר), אבל היו גם כאלה עם מבט מפוקס בעיניים, שהלכו להם בחולצות קצרות של סיירות בקור המקפיא של חמש לפנות בוקר במירון.

עמדתי באחת המרפסות ובהיתי באופק. כשהוא החל לאט לאט להתבהר ויער העצים המדהים בהרים מסביב הפך משחור עמוק לירוק אביבי, קולות הציפורים התחזקו והאופק נצבע בגוונים המיוחדים והזהירים של הזריחה, חייכתי לעצמי ולקחתי כמה נשימות עמוקות, מנסה להכיל את כל הטבע הבריא הזה.

התפילה שם (בינתיים הצטברו עוד כמה עשרות אנשים במתחם כך שהיו אולי חמישה- שישה מניינים במקביל) הייתה אחת המרגשות שהתפללתי לאחרונה. בסוף התפילה מישהו סיים מסכת וזיכה את כל הבכורות (שאמורים לצום) בפטור.

בזמן שחיכיתי ששאר החבורה תתארגן ותסיים עם התפילות האישיות ואמירת פרקי התהילים עליתי לגג וחיסלתי את החמץ שהאישה דאגה לשים לי בתיק לשעות הקשות של הבוקר. השמש חיממה לאט את האוויר הקריר והנקי וההרגשה הייתה מושלמת.

פתאום קיבלתי טלפון שהשיירה השתחררה מהמכס ועושה את דרכה צפונה. היו לנו איזה שעה וחצי לפחות לשרוף.

אז קפצנו לארוחת בוקר קלה ונסענו לעיר העתיקה בצפת.

משונה ללכת בשמונה בבוקר ברחובותיה הצרים של צפת העתיקה. הם אמנם היו נקיים ונעימים, אבל ללא נפש חיה. החנויות היו סגורות, מרכזי המידע לתיירים ואפילו האטרקציות עם השלטים הצבעוניים היו שוממים. טיילנו לנו ברחובות, נהנים ללכת לאיבוד בין הסמטאות, מידי פעם נגלה נוף ירוק באופק בין כמה מרפסות רעועות. בשמונה וחצי קיבלתי טלפון שהשיירה הגיעה לבית הקברות בצפת.

תוך רבע שעה הצטרפנו אליהם ואז הבנתי כמה חשובה הייתה המצווה שעשיתי.

בלעדינו פשוט לא היה מניין.

היו שני קברנים, שני הנכדים, נהג האמבולנס המיוחד שהסיע אותם משדה התעופה, נציג ישיבת מיר שהבן של הנפטר היה פעם מתרים גדול שלה, ומישהו שבמקרה היה שם ובא להגיד קדיש.

ברגע שהגענו עזרנו להוציא אותו אל רחבת ההספדים. אמנם לא נהוג להגיד הספד במהלך ניסן (ועוד זה היה ערב חג) אבל הנכדים אמרו כמה מילים מרגשות (שהעבירו דרך הטלפונים ישירות לחו"ל) על האיש שאני כלל לא מכיר.

עזרתי להרים אותו אל הקבר ותוך עשר דקות של אמירת קדיש (בעצם, אך אחד מהאבלים שנשארו לא היה בלוויה..), תהילים, וגריפת החול אל הקבר הכל הסתיים.

אז היה לי קצת זמן להסתכל מסביב ולהנות מהנוף המדהים שבית הקברות הזה צופה אליו. הרים ירוקים באופק, מיסט ערפילי עדין של בוקר משוטט בין הקברים, מרחוק קברו התכלכל של האר"י ניצב מעל כל השאר- ולמעלה, בתיה של צפת על ראש ההר. אם כבר להיקבר, אז בהחלט במקום כזה ולא בקבורת הקומות של ירקונים...

ניצלנו את ההזדמנות לפני הנסיעה הארוכה חזרה למרכז ושרפנו את החמץ לפני שהזמן המותר יעבור. פשוט תפסנו פינה קטנה בצד בית הקברות והוצאנו את שקיות הקרטון שהבאנו איתנו מהמרכז. יהודי אחר הצטרף אלינו ושרף את האפיקומן משנה שעברה פלוס כמה פיתות וביסקוויטים. מסתבר ששריפת חתיכה מהאפיקומן של שנה שעברה זו סגולה כלשהי (שלא מצאתי לה הסבר ברשת), שדווקא נראתה לי נחמדה אז שמרתי את האפיקומן של השנה בתקווה שהוא (ואני) נחזיק מעמד עד לביעור החמץ של תשע"ה.

וזהו. חזרנו בשלום למרכז. ואחרי מקלחת קצרה ושנ"ץ של שעה וקצת הייתי כמו חדש. היום היה עוד ארוך וליל הסדר הסתיים אחרי חצות באותו יום.

העיקר שהמצווה שבאה לידי לא החמיצה!

אחד השינויים הגדולים שההאצה האדירה של הטכנולוגיה בשנים האחרונות גרמה להם היא שינוי מהותי בעקרון הזמינות.

ההשוואה לא חייבת להיות ל-"לפני הוואטסאפ ואחרי הוואטסאפ", שבו אתה נמדד ונבחן (וגם מקבל ביקורת) על מהירות התגובה שלך, אלא גם בהשוואה לאורך ההסטוריה עד היום.

קחו את סיפור יציאת מצרים, לדוגמא (היום ראש חודש ניסן, אפרופו האקטואליה)- משה הגיע לפרעה מספר פעמים. עזבו לרגע את עניין האיומים, המכות, הקשחת הלב וכו' כפי שמסופר בתורה, אלא מבט שונה על הסיפור- פרעה תמיד היה בארמון כשמשה הגיע אליו. לא קרה שמשה הגיע ופרעה "בדיוק היה בציד תנינים במעלה הנילוס", הוא ישב בכיסה, במקום קבוע ופשוט קיבל אותו כשהגיע.

מצד שני, פרעה תמיד ידע להשיג את משה כשהצטרך. בד"כ זה היה אחרי איזו מכה, הוא שלח שליחים או זימן אותו בעצמו אליו – וזה לקח זמן. כל עניין המכות לקחו כמה חודשים טובים וארוכים.

ולדוגמא אחרת- מלחמות. מלחמות הופכות עם השנים והטכנולוגיה למהירות יותר. אם פעם צבא היה חונה מול צבא אחר, עושה שרירים ומתכונן לקרב באיזה עמק רחב, בהמשך היו צבאות קטנים יותר עם כלי הרס גדולים ויעילים יותר, אח"כ זה כבר הפך לחרחור מלחמה, מלחמה, תגובת נגד וניצחון בימים בודדים.

היום אפשר לתמצת הכל במילים בודדות. הכל נדרש לתימצות. יש לנו יותר זמן ופנאי לעשות הכל בצורה יעילה וקלה יותר אבל הרבה יותר דברים לעשות, אי לכך - התקשורת מצטמצמת. אנחנו מתכתבים בסמסים, במספרי תווים מוגבלים... בהברות... באייקונים.

אני לא מבקר את סוג התקשורת הזו (לא הפעם, בכל אופן), כי יש לה הרבה יתרונות (לסיים שיחה עם האישה בסמיילי או לב במקום במשפטי אהבה משתפכים חוסך המון זמן ואנרגיות.

אני מניח שאת כל ההתכתבות של משה ופרעה היו יכולים לסיים היום בכמה ימים בודדים וכמה שורות של התכתבות. באדפטציה להיום מכת החושך יכולה להיות יום ללא חשמל (או wifi?)- ובום, העם נשלח בהצלחה.

במלחמות, מלחמות הסייבר יכולות לקרות תוך כמה שעות (בבוקר מוחשכים כמה אתרים, בצהרים יש תגובה, בערב כבר ארגון מסוים לוקח אחריות, הופקו לקחים, ומתכוננים לקרב הבא).

ואתה? אתה צריך להיות שם ולהגיב כשמישהו מחפש אותך.

"בשביל מה יש לך פלאפון?!?", לא פעם שמעתי. "יש לך אינטרנט חופשי, למה אתה לא מדליק אותו??", מקנטרים עליי חברי המשפחה, אבל הכי מעצבן זה לקבל טלפון עם הטענה- "למה אתה לא עונה בוואטסאפ/להודעה/בצ'אט וכד', שלחתי לך אותו לפני שתי דקות!"

הנורמה היום שאתה תמיד חייב לקחת את הפלאפון איתך, אחרת לא תהיה זמין ולא יוכלו להשיג אותך הפכה לאובססיה. שמעתי לא מזמן שאפילו יש הפרעות חרדות חדשות שנכנסו לDSM על הפחד מאיבוד הטלפון ואי הזמינות. אנשים שוכחים את הארנק או המפתחות אבל חס וחלילה אם ישכחו את הפלאפון (יש אפילו המלצות לשים את המפתחות ליד הפלאפון כדי שהן לא יישכחו בבית).

אתמול מצאתי את עצמי מדבר (מדבר!) עם חבר, ומתלונן על כך שחברים אחרים ששותפים לקבוצה שנפתחה לא מזמן בוואטסאפ כדי לשמור על קשר לא מגיבים בה. תהינו יחד מה יכולים להיות המניעים שלהם (עסוקים? אין זמן? לא יכול להיות, הרי הם פעילים בפייסבוק, שולחים מיילים, ובהחלט אפשר למצוא זמן לכתוב כמה מילים בקבוצה... הם פשוט לא מראים על נכונות/רצון לשמור על קשר.. זה הכל), ככה זה נתפס, וזו המסקנה המתבקשת. הרי לא יכול להיות שלאנשים שכל אפשרויות העולם נמצאים - literaly- בכף ידם, אין את היכולת להגיב כשצריך. זה כנראה משהו מכוון (זה לא שאתה לא יכול, אלא לא רוצה).

תחשבו על כמה הפגיעה יכולה להיות קשה בין בני זוג... אני חוויתי לא פעם האשמה של "למה לא לקח לך כ"כ הרבה זמן להגיב, הרי ראיתי שאתה מחובר!" או יותר מזה: כשרואים תגובה שלי בפייסבוק בזמן שאני אמור לעבוד או כשאני אומר שאני בזמן ישיבה ולא עונה להודעות אבל זמין בוואטסאפ וכו'. נכון ששינוי הגדרות הprivacy אמורות לשנות את זה, אבל היום אתה חשוף לחלוטין בכל שעות היממה. ואוי ואבוי לך אם יש לך נייד והוא לא דלוק!

בסופ"ש האחרון סיימתי לקרוא (בשקיקה, אשכרה בשקיקה) ספר מעניין שקיבלתי במתנה (כחלק ממבצע 1+1 ביום ההולדת האחרון) ולא היו לי ציפיות לגביו אבל ריתק אותי לחלוטין בשם- "קולו של המלאך" (מתורגם מצוין מצרפתית) (הפרק הראשון בסאלונה). אם לעזוב את הסיפור בצד (התימצות בלינקים), מה שרלוונטי לכאן הוא עקרון הזמינות. מדובר על שני זרים שמנהלים, כמו מרביתנו, את החיים שלהם דרך המכשיר הנייד וכשהוא מוצא את עצמו בידיים של מישהו אחר, אנחנו מגלים שכל החיים שלנו פרוסים לרגליו, כולל הסודות של כולנו, החלקים הקטנים והשונים שמהם מורכבת אישיותנו, ועברנו. בעזרת השלמת המידע דרך גוגל- אפשר לקבל עלינו את התמונה הכמעט מלאה של מי אנחנו, מה ההיסטוריה שלנו וכמעט כל פרט רלוונטי עלינו.

בספר, למרות הבדלי השעות, הסופר מדגיש את קטנותו של העולם בעזרת הטכנולוגיה. לא משנה באיזה יבשת אתה ומה השעה, אתה יכול לשלוח מכל מקום בגלובוס הודעה/מייל/שיחה, ומישהו מהצד השני יענה לך במהירות שיא. אם אתה לא עונה, סימן שמשהו חמור קרה/קורה.

ואף אחד לא רוצה שיחשבו שמשהו חמור קרה/קורה לו כשכל מה שהוא עשה זה לא לקח את הנייד לשירותים ודווקא אז היו חמש שיחות שלא נענו, ועשרים קבוצות מטרטרות שהספיקו לפתח תיאוריות שלמות- החל מ"איזה סנוב!", ועד הספד וירטואלי.

אחת ההנאות הגדולות של שבת, מעבר לעצירה מוחלטת של טירוף היום-יום, זמן למשפחה, וקריאת ספרים שהזנחת היא היעדר הזמינות. הפלאפון במצב שבת! יכולים לנסות להשיג אותי, לשלוח לי הודעות, לתייג אותי בפייסבוק, לסמס לי, ולטרטר לנייד עד כלות הבטריה-

אבל המנוי אינו זמין J