כבר מעל לשנתיים שאני מתכנן לעשות את המקטע של שביל ישראל שיסגור לי רצף הליכה מתחילת המסלול בדן ועד למערות בית גוברין בדרום: מסלול מס' 10 בתנ"ך לשביל ישראל שלי ("שביל ישראל", צבי גילת): מצומת גזית דרך הר תבור – יער בית קשת והר דבורה. 18 ק"מ של הליכה לא פשוטה, עליות לא קלות, נופים מרהיבים וטבע מהפנט.

לאחר שהתכנון האחרון להוציא אותו לפועל התבטל בדרמטיות ממש לאחר הדקה התשעים עקב מאורע משפחתי מצער לאחד המשתתפים המתוכננים הייתי חייב לחכות למזג אוויר מתאים יותר לעשות את המסלול, ובפסח השנה ניסיתי שוב להרים את הכפפה.

ומה אתם יודעים? הפעם הצלחתי!

מזג האוויר המתוכנן היה מיטבי לטיול כזה, וזוג חברים שיתף פעולה. בשל החשש מאורך המסלול נאלצתי לקצר אותו בכ6 ק"מ באזור ההליכה המשעממת במשהד שהתגלה בפועל כהחלטה מצוינת!

האישה, שמשום מה דאגה לי מאוד החליטה להצטרף לטיול בתור "נהגת המונית" ולהקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה ולאסוף אותנו בסיום.

יצאנו בשש בבוקר צפונה וקצת לפני שמונה, לאחר פק"ל תה מחמם והתארגנות קלה בחנייה של מלון פנינת העמק ליד צומת גזית יצאנו לדרך. התחלנו רשמית את המסלול בשמונה ורבע שלפנינו, ההר בעל המראה המאיים ביותר בישראל: התבור.

מבט מהר דבורה

העלייה אמנם הייתה מאתגרת כפי שחשבנו אבל בהחלט לא מתישה. מזג האוויר היה קריר ומושלם, חופת העצים הצלה עלינו למרות שהצמחייה השתנתה עם העלייה. לקח לא מעט זמן, עם המון עצירות שונות בדרך- ובסופו של דבר הגענו לפסגה!

מסלול הפסגה יפהפה לא פחות מהעלייה, ובהחלט הבנתי את אלה שבחרו לנסוע עד לפסגה וללכת את המסלול המעגלי הקצרצר הזה עם הנוף הפאנורמי שנפרש מכל פינה, ובגלל חול המועד, היו לא מעט כאלה למעלה. עצרנו לארוחת צהרים ולמתיחות והמשכנו לירידה המתישה ושוחקת הברכיים מהתבור לכיוון שיבלי. מדדתי כארבע שעות סה"כ מצומת גזית עד שירדנו חזרה לכביש של שיבלי. התבור לקח לנו לא מעט מהזמן המוקצב לטיול, אבל הרגשנו מעולה ונחושים להמשיך הלאה במהירות.

במסלול המוצל והנחמד של יער בית קשת תפסה אותנו עלייה לא מתוכננת. מסוג העליות שממשיכות ועולות גם הרבה אחרי גבול הטעם הטוב וקצת התישה אותנו. ידענו שהעלייה להר דבורה ממתינה לנו מעבר לפינה וממש לא רצינו להתרוקן מאנרגיות לפני כן.

למזלינו, הדרך ביער לא נמשכה הרבה קילומטרים ויחד עם עצירות נחמדות בדרך שמתצפתות על התבור ממרחק, מהר מאוד הגענו אל היעד האחרון: הר דבורה.

העלייה הייתה דווקא סבירה לגמרי, רק הכמה מאות מטרים האחרונים היו על דרך כורכר כבושה וחשופה, שכל ג'יפ שעבר השאיר שובל אבק מעצבן – והגענו למעלה.

בירידה התחלתי לדאוג שהאישה לא תמצא את נקודת האיסוף, שהיא תחכה לנו במי יודע איפה (אם יש שם בלכל איפה לעצור) או סתם דאגות שממבט לאחור נראות טיפשיות אבל בזמנו העסיקו אותי מאוד. דילגתי את הירידה במהירות רק כדי למצוא בנקודת האיסוף מכוניות, מנגלים, פיקניקים ומה לא. מסתבר שהנקודה במפה שדרך הנוף הסלולה הופכת לשביל 4x4 היא נקודה מומלצת על לא מעט מטיילים במכוניות לעצירה נוחה ויפה. דרך אפשרות בwaze שלחתי אליה את הנקודה המדוייקת שהיינו בה, מה שבאמת עזר לה כי הכביש היה קצת מבלבל ובלי שום בעיות נוספות היא מצאה אותנו וסוף סוף יכולנו לאכול צהרים.

זוג החברים ארגון שקשוקה(!!) ואנחנו הסתפקנו בשניצלים של פסח עם קטשופ, וקינחנו בתה צמחים חם.

ללא ספק, היה שווה לחכות שנתיים בשביל המסלול המדהים הזה!

שביל ישראל עוד יימשך בעתיד! J

יש לאדם הרבה אבות. להלן כמה תובנות מהשבוע שחלף:

·        השבוע הסתיימה השבעה על אחד האבות המוסיקליים שגדלתי עליהם, שרוב המדינה גדלה עליהם. על הלחנים, המילים, המנגינות והקול המיוחד שלו, אריק איינשטיין ז"ל. הפלייליסט המושמע ללא הפסק לא יודע שובע, ורק רוצה עוד ועוד מהכישרון הנהדר הזה. איך הוא מעז לשאול- "למה לי לקחת ללב"?!

·        השבת סיימתי לקרוא ספר מעניין שהוציא לאור חבר של אחי הקטן בשם "אנשי המעגל" (הוצאת חממה ספרותית סטימצקי) על אדם בעל כוחות מיוחדים וחיפושו אחר אביו (אבותיו?). ספר ראשון בוסרי אך פוטנציאל כמו של הסדרה "גיבורים".

·        עוד אדם גדול נפטר השבוע, אדם שכשנולדתי היה בעיצומה של הקריירה המפוארת שלו- קריירה שכללה משחק, תיאטרון, שירה והמון המון צחוק - ספי ריבלין ז"ל. ספי היה אחד מאבות ההומור שהכרתי. אמנם את "ניקוי ראש" פספסתי בכמה שנים, וגם את "רגע עם דודלי" (וכמעט שגם את "הבית של פיסטוק") אבל את "זהו זה" הכרתי היטב, כמו את "מוצ"ש", "הופה היי", "איצ'ה". אפילו בפסטיגל של 89 הייתי!
תמיד הצחיק, תמיד בידר, תמיד היה שנון ומלא השראה. האופי הטוב שלו הוקרן מעיניו הטובות והוא בהחלט חסר. עצוב שאדם שכל כולו היה קולו, איבד את חייו דווקא בגללו.

יהי זכרו ברוך.

• עוד מאורע היסטורי ראשון שקרה השבוע הוא הביקור שלי במערת המכפלה.
  לפני קצת יותר מחודש ראיתי פרסום באחד מעלוני השבת על טיול של ארגון "משקפת" לאזור סוסיא ומערת המכפלה. מכיוון שהטיול הקודם- בין ראש השנה ליום כיפור שכלל את מערת המכפלה (ואת קבר רחל שגם בן מעולם לא ביקרתי)- בוטל, קפצתי על ההזדמנות ונרשמתי.
  האוטובוסים יצאו מרחבת החנייה בארלוזרוב, עצרו בעשבי קדם, ביישוב העברי הקדום- סוסיא (אגב, מומלץ בחום! במיוחד למשפחות עם ילדים סקרנים. העיר הגדולה השתמרה כמעט לגמרי וכוללת מערות, מחילות, המוני מבנים עתיקים, ובית כנסת מרשים מהתקופה הביזנטית עם פסיפס מרשים).
  משם, לחברון, עיר האבות. אין איך לתאר את התחושה המטלטלת כשנכנסים למקום העתיק הזה. נכון, ההסטוריה זרעה בו הרס וחורבן, וטשטשה כמעט לחלוטין את אופיו ומורשתו היהודית במהלך הדורות (עדיין, מעל 3500 שנה.. לא צחוק)- אבל דווקא ההריסות הרבות, הבנייה המשתנה, והאווירה המלנכולית מעצימים את הדרמה שבשיאה – מערת המכפלה. אותה מערה בה לפי המסורת היהודית קבורים אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. המקום העתיק ביותר בעולם(!) המשמש היום לאותה מטרה שלשמה הוקם (בית קבורה ותפילה) מאז ועד היום.
  מג"בניקים בכל פינה מאבטחים את הרחובות המסוכנים (הסיטוריה לא פשוטה של התנכלויות, רציחות, פרוגרומים וטרור- שהשיא היה במאורעות תרפ"ט עומדת כנגד אותם חיילים) ואת המערה. הייתה הדלקת נר שישי חגיגית ברחבת המתחם עם סופגניות, אקורדיון ושירים וריקודים, והרבה תפילות ודמעות, ובקשות מהלב.
  
  קשה מאוד לקרוא את ההיסטוריה של חברון במהלך הדורות מבלי להזדעזע. ההסבר הויזואלי ב"בית הדסה" והחומר הכתוב במוזיאון שמתחתיו מצליח להגיע לכל נים בנפש ולהרעיד אותו היטב.
  הנה המקום השני החשוב ביותר לעם היהודי (אחרי מתחם הר הבית בירושלים והכותל המערבי), נרמס כל פעם בידי הגויים (ובעיקר הערבים שביניהם)- עד היום, ונהרות של דם יהודי שוטפים אותו ברצון הפשוט להתפלל בו.
  מרוב מקומות קדושים בארץ והחשיבות של כולם להישמר (אחרי כמה מאות שנים שכלל לא הרשו לנו להגיע אליהם)- במיוחד ריבונית, כנראה שלוקח לנו כעם הרבה זמן להתעורר ולדרוש אותם שוב מתוקף זכותנו ההיסטורית והדתית.
  לשם אני בהחלט מתכוון לחזור!

מערת המכפלה, חברון: ראש חודש טבת, תשע"ד

"אחרי החג" שמח ובשורות טובות לכולם!

"לשנות קידומת", "לעבור עשור", "להזדקן"... שמעתי כבר את כל ההגדרות האפשריות למהלך הכרונולוגי המתבקש הזה ועדיין לקח לי זמן להפנים: אני בן שלושים.

כשאומרים או כותבים את זה זה נשמע רע אפילו עוד יותר. שלושים... זהו, איך שלא מסתכלים על זה אני כבר לא ילד. השטויות לא נסלחות בקלות, זכרונות העבר הופכים למעומעמים, הקשרים עם החברים הופכים למרוחקים, והצורך שלי באלכוהול בסוף כל יום רק הולך וגובר.

כדי לרכך את המכה התחלתי את החגיגות שבועיים קודם. הצטרפנו להורים שלי לסופ"ש באילת. הם כבר היו שם בשבוע הקלאב-הוטל-המכריח-לצאת-לחופשה שלהם. שופינג, טיול מדברי נחמד בקניון האדום ושבת רגועה היו יריית הפתיחה לחגיגות. שבוע לאחר מכן עליתי עם האישה לסופ"ש ברמת הגולן. בדרך ביקרנו את אחי הקטן בצבא, טיילנו ביער אודם עם נוף לחרמון, במעיינות סלוקיה ובעוד כמה נקודות מעניינות ברמה.

בשבוע יום ההולדת היו מתנות, הפתעות, בלונים, ואיחולים שונים של אנשים יקרים. ביום ההולדת העברי יצא שמהעבודה יצאו ליום כיף וככה יצא לי לבלות בקרקס (!), במסעדה טובה ובהרצאה נחמדה מפי "ד"ר התלהבות". מאותו היום ועד שלושה ימים לאחר מכן- בתאריך הלועזי עשרות אנשים ברכו אותי בפייסבוק, בסמסים ובטלפון ובכך ריככו את כבדות הגיל.

היום, שבוע לאחר מכן הגיע תור המשפחה לחגוג בארוחת שישי גדולה ומפנקת עם הבני דודים ואנשים שיגיעו מרחוק.

לא יכולתי לבקש חגיגות טובות יותר ושמחה גדולה יותר

אני יכול להגיד רשמית שצלחתי את שינוי הקידמת בלי שום משבר!

מתוך האינסטגרם שלי: http://instagram.com/orenge101

מה שמאוד עזר היה לדבר עם מישהי מהעבודה שאמרה לי- "שלושים? פחחח, חכה תגיע לארבעים. רק בגיל 42 התאוששתי מהמשבר". במבטא הרוסי המקורי זה אפילו עוד יותר מצחיק.

ובלי שום מילה על פוליטיקה (למרות שיש בטן מלאה מהבחירות האלה), ועל סגירת יום הולדת 9 של הבלוג הזה, שעוד איכשהו מצליח להמשיך להתקיים - שיהיה לנו שבת שלום, ט"ו בשבט שמח ובשורות טובות!