הטיסה מניו זילנד להונג קונג נמשכה בערך נצח. קצת פחות ממשך הטיסה מהונג קונג הביתה לישראל. הכיסא שלי היה במיקום טוב במחלקת עסקים, ליד סינית סקרנית בהריון.

גילוי: סינים באמת לא מסוגלים להגיד "אורן", לא משנה במשך כמה פעמים לאורך נצח הם מנסים.

הטיסה הייתה כ"כ ארוכה שהספקתי לראות את "קינג קונג", שני פרקים של הסימפסונים, "כולם שונאים את כריס", סרט גרוע כלשהו עם ג'ניפר אניסטון וביג מאמא 2 – וזה רק הזמן שלא ישנתי, אכלתי וצחקתי מניסיונותיה הכושלים של הסינית להגיד "אורן".

האוכל היה סוג כלשהו של גועל נפש, רק מגעיל הרבה יותר. זה היה נראה כמו פלאפל אבל כנראה כזה שהוציאו מאיזו פרה מהונדסת גנטית כלשהי כדי לקצץ בעלויות.

בתשע חמישים (שעון ניו זילנד) נחתנו בהונג קונג. הונג קונג "רק" ארבע שעות אחורה מניו זילנד כך שבכל אופן נשארו לי ארבע שעות עד הטיסה שבחמישה לתשע בערב.

שדה התעופה של הונג קונג הוא המסריח ביותר שיצא לי להעביר בו זמן, ולצערי הייתי בו פעמיים מסריחות, כל אחת בפני עצמה. מלבד לאפתיות הכללית של ההונג קונגים (מה הם בכלל? סוג קדום יותר של סינים? סינים בתהליך אבולוציוני מושהה? מה?) ולצורה הקבועה שיש להם להסביר כל דבר (הידיים שלהם נשלחות לכל הכיוונים ואתה לא מבין אם הם מכוונים אותך או בהתקף אפילפסיה)- שדה התעופה שלהם כ"כ גדול שלפעמים, כשיש מרווח גדול בין חנויות לאורך שדות ההמתנה יש להם סוג של מדרגות נעות- רק שהם שטוחות ואמורות לקחת אותך למשך עשרים שניות מהר יותר אל עבר החנויות הבאות (לאורך הטרמינלים האין סופיים).

בשביל להעביר את הזמן, אחרי כל הקניות השונות שעשיתי, התחלתי לסקור את כל הטרמינלים, וגיליתי לבסוף שכיסיתי רק שניים.

באחת ועשרים שעון ניו זילנד (תשע ועשרים שעון הונג קונג) עזבתי בתקווה שלתמיד את האיים שנראים כ"כ יפים מרחוק וכ"כ רחוק מלהיות באמת יפים.

מגניב שבמטוס קטן, אלפי קילומטרים מכל חור, מצאתי מישהי אחת שאני מכיר. יותר נכון- היא מצאה אותי. ישראלית אחת מליל הסדר, איזה עולם קטן...

המושב שלי היה ליד החלון ושני הכיסאות לידי היו ריקים. מאחוריי היו זוג ישראלים שגילמו בצורה מושלמת את תפקיד הישראלי המכוער ולא הפסיקו לצעוק, לקלל, לקטר ולהציק לדיילים. בתגובה, שחררתי לתוך המושב את הזיכרונות ממה שהיה פעם סוג של אוכל במטוס להונג קונג – והם הגיעו במשלוח מיוחד ישירות אליהם. במשך כמה שעות לא היה אכפת לי וסבלתי לבד את כאב הבטן שהיה לי (ושמחתי ששני הכיסאות לידי פנויים..., אבל כאשר פתאום הזוג קרא לדיילת ובין הקיטורים צעק על ש"מה זה הסירחון הזה?! כבר כמה שעות שאי אפשר לנשום פה!!" גיחגחתי לעצמי והחלטתי שהגיע הזמן להפסיק).

אחרי 12 שעות טיסה, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר (שעון ישראל) העשירי למאי, נחתנו נחיתה רכה ויפה בבן גוריון.

אמא, אבא, האחים (ואפילו סבא!) חיכו לי בשדה התעופה. סבא הביא את האוטו החדש שקנה והסיפורים מחוויית הטיול התחילו להישפך בזרם שעד היום מסרב לגווע.

הגענו הביתה בסביבות חמש בבוקר, נסחבתי עם התיקים הגדולים לתוך הבית וכשנכנסתי הביתה חיכו לי בחדר כל החבר'ה עם חיוכים ענקיים ובלונים. זו הייתה הפתעה שלא יכולתי לדמיין גם אם היו מכינים אותי מראש.

מאז אני זוכר בליל של דברים. תכולת התיק נשפכה ומילאה את החדר ובמשך שבועות לקח לי לסדר את הכל במקום (ולמצוא מקום לדברים החדשים), הטלפון לא הפסיק לצלצל מכל מיני חברים וקרובי משפחה שרצו לברך לרגל החזרה שלי הביתה. חבילת דואר ענקית חיכתה לי על המכתבה מכל הזמן שלא הייתי (בין היתר התשובות מהאוניברסיטאות השונות שנרשמתי ממש לפני הטיסה), האוטו החדש שההורים קנו לפני שחזרתי ובמקרה הוא הגיע ביום שחזרתי ועוד. אבל מרוב כל הבלגאנים וניסיונות החזרה לשגרה קרה לי שכשהעליתי את התמונות מהטיול למחשב (יותר מ4000!!) ווידאתי שאני לא פוסח על כל דיסק ולא מעלה תמונות כפולות לא שמתי לב ובטעות נמחק לי הכרטיס במצלמה. כל התמונות שצילמתי מאז שעזבתי את האכסניה לפני אוקלנד ועד לנחיתה (כולל אוקלנד, הונג קונג, הטיסות, וניסיונות הצילום של הזריחות/שקיעות ועננים מדהימים מחלונות המטוסים) – הכל נמחק! L

מה שנשאר לי היו כמה תמונות בודדות באיכות גרועה שהספקתי להעלות למייל באותה חנות אסייתית מסריחה באוקלנד....

לקח לי זמן לחזור למנטאליות הישראלית. לדעת שלא יעצרו לי כשאני ארצה לחצות את הכביש, ושלכיכרות נכנסים מימין ולא לשמאל, אבל אין מה לעשות- אין כמו הארץ. וכשאני אומר התגעגעתי אני הכי כנה בעולם. לא הייתי הולך לגור בניו זילנד מהסיבה הפשוטה שעם כל היופי שבעולם שקיים שם- פשוט משעמם מידי לחיות שם, ולא הייתי מוותר על הארץ בעד שום גן עדן עלי אדמות.

חוויית ניו זילנד אמנם נגמרה רשמית, אבל היא תמשיך ותפעם בי עוד שנים רבות.

ואולי, מי יודע, עוד אחזור לשם...

The End

ולצערי הרבה אוקלנד, העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, והתחנה האחרונה בטיול שלי, סימנה אותו יותר מכל. קצת מעל שלושה חודשים מגיעים כאן לסופם.

בפעם האחרונה שהייתי באוקלנד, זה היה יותר כמו ביקור חטוף ולא מתוכנן. ובשעות הבודדות שהייתי שם ירד גשם שמנע ממני לצלם כמעט לגמרי תמונות בעיר. הדבר הראשון שרציתי לעשות כאשר הגעתי לשם היה לצלם את הסקיי טאואר, המגדל המפורסם של העיר אבל לא מצאתי חנייה. התחבורה שם פשוט זוועתית. היא שונה לגמרי מכל מקום אחר בניו זילנד. אפילו בוולינגטון, עיר הבירה לא סבלתי ככה. נהגים רועשים, מצפצפים, חותכים, לא סבלנים- הזכיר לי את הבית...

אני מניח שזה קורה לאור העובדה שיש גלי הגירה גדולים מאוד לניו זילנד בשנים האחרונות- בעיקר מאסיה וארצות המזרח. המוני המהגרים שמגיעים פשוט הורסים את המרקם האנושי המיוחד שהתהווה בניו זילנד במשך מאות השנים האחרונות וזו אחת התוצאות.

במשך הטיול התארחתי בכמה סוגים של לינות: באכסניות מטיילים, אצל ישראלים שגרים שם, בקמפינג בשטח, במלונות זולים, מארחים שונים, נוצרים אוהבי ישראל וכד'

בלילה האחרון, רק בשביל החוויה, התארחתי אצל משפחה מטעם ארגון שנקרא "חיבורים". מן גרסה קטנה וחינמית יותר של ה"היט" המפורסם שם. לצערי, זו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שעשיתי בטיול שלי אבל בשום אופן לא נתתי לה להשאיר טעם רע בפה.

רוקסנה וג'ורג' אולי נראו לכאורה כזוג חמוד וידידותי, אך בשתי הלילות שישנתי שם בחדר הטחוב, הקר והמסריח שנתנו לי, בבלגאן ששרר בבית ("הם משפצים", נאמר לי), ומהמיקום הבעייתי שמצאתי את עצמי נמצא בין הפטיש לסדן בינהם לבין שני ישראלים נחמדים מהר מאוד התברר לי שהמציאות כלל לא כפי שהיא מתיימרת להיראות.

כמה דברים העיבו על היומיים האחרונים שם אצלם והסיבות לטעם הרע היו רבות: הריבים הקולניים בינהם לבין הישראלים (הם סידרו לישראלים עבודה, שגרמה לישראלים להישאר יותר זמן משתכננו אז הם רצו מהם יותר כסף), הקצבת המים למקלחת (כן, כן!! לא רק זה, פעם אחת תפסתי את רוקסנה מכבה לאחד הישראלים את המים החמים במקלחת כי לטענתה "הוא הגזים". לילה אחד הייתי צריך לחכות מעל לשעה למים החמים כי הם לא היו דולקים...), הבקשה המוגזמת שלהם לעוד כסף (הייתי שם כולה יומיים ושילמתי עשרים דולר – הרבה מעבר למה שהם ביקשו בהתחלה ועוד ביקשו ממני עוד!!), הם לא הסכימו לתת לי לכבס את הבגדים ולייבש אותם (בסוף לבשתי את אותם בגדים והשארתי את הערימה המסריחה סגורה בתיק עד שהגעתי הביתה) ועוד שלל סיפורים הזויים.

את היומיים האחרונים ניסיתי לנצל כמה שיותר כדי לראות את העיר המגעילה הזו. מצאתי חנות אינטרנט אסייתית מסריחה באחד הרחובות הצדדיים ושלחתי מייל קולקטיבי (אחרון) לכולם והעליתי את התמונות עד אוקלנד למחשב (אוטוטו תבינו למה זה חשוב) וטיילתי קצת בתוך העיר. למחרת בבוקר החזרתי את האוטו והחלפתי איתם כמה מילים לגבי החזר ההשתתפות העצמית מאותה תאונה וסיכמנו שנהיה בקשר במייל. במשך כמעט שנה אח"כ הצקתי לניידו, ההודי ה"נחמד" שהיה אחראי על הנושא מטעם חברת ההשכרה עד שבסופו של דבר הוא שלח לי מייל שהאוטו איתו עשיתי את התאונה הושבת, נכון שזה לא היה באשמתי וזה הוכח ע"י המשטרה אבל עלות התיקון או משהו כזה מחייבת אותם להשתמש ב250 במקום סכום גדול יותר כך שהם לא יכולים להחזיר לי אותו. בקיצור- קשקשו לי משהו והחלטתי לא לקחת את זה שלב אחד הלאה ולתבוע להם ת'צורה אלא להשלים עם ה250 דולר המסכנים האלה ופשוט לשמוח שיצאתי (יחסית) בזול.

את המשך היום ביליתי בהליכה האחרונה לטיול ("על הר "עדן" J) וקניות שונות מהמזומן שנשאר לי מהעבודה מוקדם יותר בשבוע. בדרך חזרה עברתי על פני בית מוזר עם מנורה עקומה ופתאום ראיתי מגן דוד על השערים. מסתבר שזה בית הכנסת של הקהילה הרפורמית והיו שם כמה אנשים שבדיוק חזרו מהלוויה כך שהם שמחו לראות ישראלי והיו נחמדים לאללה.

לארוז את כל הציוד שהיה לי לתוך תיק וחצי הייתה משימה לא פשוטה. נדרשו לי כמה שעות לסדר בחדר את כל הדברים ולמצוא מקום לכל אחד מהדברים שלי. ניצלתי כל סנטימטר שהיה לי בתיק הגדול וכל סנטימטר מהתיק הקטן ועוד לקחתי איתי שקית גדולה עם כמה מזכרות ("שטויות, אני אשכנע את המכס שזה חלק מתיק היד") ומכמה דברים (כולל זוג הכפכפים המגניבים שקניתי בהזדמנות קודמת וליוו אותי כל הטיול) נאלצתי להפרד ולהשאיר מאחור (הישראלים שנשארו שם זכו ברכוש גדול...) והכל היה מוכן לטיסה.

הלילה, שהיה סיוטי מכמה בחינות, הסתיים בפתאומיות. במשך כל הטיול לא השתמשתי בכלל בשעון מעורר והסתמכתי על השעון הביולוגי הלא רע שפיתחתי במהלכו כך שגם בלילה האחרון, ברוב טיפשותי, לא כיוונתי בכלל.

כאשר פקחתי את העיניים השעה הייתה שבע ועשרים. קצת פחות משלוש שעות עד הטיסה ולא ידעתי בכלל איך אני מגיע לשם. צ'יק צ'ק התארגנתי ותוך כדי גם גיליתי שאין כל דרך מסודרת להגיע לשם [מיותר לציין שג'ורג' ורוקסנה מיודענו רק משכו בכתפיים ואמרו "איזה חבל, אולי לא תספיק" וסרבו להקפיץ אותי (מרחק של עשר דקות מחורבנות!!, מסתבר)]. הישראלים, שמיהרו לעבודה התבאסו בשבילי והצטערו שהם לא יכולים לעזור, אבל בניגוד לשני הגויים המעצבנים הם לא הסתפקו בזה ונתנו לי 20 דולר שיספיקו לי למונית! J

ברבע לשמונה הזמנתי מונית, לקח לה חצי שעה להגיע, הוא לקח 25 דולק ו30 סנט (מה שהשאיר אותי עם סנטים בודדים) והגעתי לשער שדה התעופה בעשרים וחמישה לתשע.

נכנסתי לטרמינל עם חיוך ניצחון ופניתי למודיעין לעזרה. שם, התברר לי שאם כבר מרפי – אז עד הסוף והטיסה הוקדמה (!!) מעשר לתשע ועשרים.

ואני?

עוד לא עשיתי צ'ק אין....

בצ'ק אין, כ מ ו ב ן, בפעם הראשונה בחיי, היה לי overweight, ועוד של 13 קילו! מה שחייב אותי לעשות חושבים במהירות – האם אני הולך להשאיר להם שם כדורגל, כדורעף ועוד שלל מתנות לקרובים בבית או לשלם סכום כסף שערורייתי על מנת להעביר את הקילוגרמים הבודדים האלה אל עבר המטוס.

אבל אני? ישראלי! שאני אצא פראייר? מה פתאום!

העברתי את השק"ש לתיק הגדול, שיפצ"רתי, אילתרתי, פתחתי, הזזתי, שיניתי, העברתי, (אפילו רוקנתי בקבוק רוטב מיוחד שרציתי להחזיר הביתה בשביל לחסוך במשקל)- אבל עדיין היה עודף משקל.

על סף הייאוש, אחרי שיחת טלפון מהירה לאמא בדבר המצב וש"אולי אני אפספס את הטיסה כי אני לא מסוגל להפרד מהרוטב למזכרת" פתאום עלה בי רעיון מבריק.

רצתי שוב למכס, הוצאתי את שקית האוכל שתיכננתי לקחת איתי למטוס והתיק שקל רק 7.7 קילו (התיק הגדול שקל 19.5. גבולי, אבל תודות לעיניים שעשיתי לדיילת היא העבירה אותי בלי עוד עניינים).

כל העסק היה פשוט מטורף. זה היה מירוץ לא נגד השעון אלא כנגד מרפי בעצמו! משם, אחרי ריצה לביקורת הדרכונים נאמר לי שאני צריך לשלם בבנק (!!!!!) 25 דולר "מס עזיבת ניו זילנד". הרגשתי כאילו כל כוחות העולם התאחדו כדי למנוע ממני לעזוב את ניו זילנד.

למזלי היה בנק לא רחוק בתוך שדה התעופה, ובגלל השעה התור היה ריק (אבל עדיין הייתי צריך ללכת את המבוך המטומטם הזה עד לדלפק....), דפקתי ריצת אמוק חזרה כדי להעביר את התיקים במכונה רק כדי לגלות שהכרטיס "כוונות נסיעה" שהרגע מילאתי קצת חשוד והשומר חיטט לי קצת בפנים והוציא את כל מה שהיה למזלו אפשרי להחזיר פנימה בלי יותר מידי בעיות (כי אחרת, נשבע לכם, הוא היה מובל באמבולנס לבית החולים הקרוב!) ואמר שהכל בסדר.

אבל רגע, לאן אני אמור ללכת משם? לא היו שום שלטים ושום הכוונות. דליתי מבין כל הפרטים הקטנים שמופיעים בשלטים הענקיים האלה שהטיסה שלי אמורה לצאת משער שמונה ובכוחות אחרונים, רצתי לשער.

השעה הייתה תשע ורבע. חמש דקות בלבד מהטיסה.

למזלי, כנראה שמרפי נכנע, ואני הוכרזתי כמנצח במלחמה. הצוות, שאיחר לטיסה, נתן לי זמן יקר להתאוששות וקצת אחרי עשר בבוקר (שעון ניו זילנד) עזבתי את האי.

המשך (כנראה אחרון) יבוא...

אי שם בקצה הצפוני של האי הצפוני יש כמה מקומות שמספרים סיפור שונה משאר הטיול שלי בניו זילנד.

לעיירה העיקרית בסיפור- פאהיה הגעתי מוקדם משחשבתי. את ביתו של עומרי, מייסד ה"היט" (אותו ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שמוכנים לארח בביתם יהודים זרים כמעט בחינם) מצאתי בלי שום בעיה. במהלך הליכה קצרה אל עבר תצפית פנורמית על כל האזור החלטתי שכאן אני מעביר את השבוע האחרון שנשאר לי לטיול ובעיקר נח ונרגע. את כל מה שרציתי להספיק הספקתי, את כל הדברים המשוגעים שרציתי לעשות עשיתי, ובכל המקומות שתכננתי טיילתי (פרט לאזור שבו הייתי אמור להגיע אלמלא הייתה לי את התאונה ההיא במרכז האי הצפוני- מה שהקפיץ לי את הלו"ז ונתן לי במתנה את השבוע הזה).

כשעומרי הגיע הבית התמלא איתו בישראלים. היו כמה חבר'ה שכבר פגשתי קודם לכן במהלך הטיול במקומות שונים, היו כאלה שהכרתי פעם ראשונה וכולם היו בשלב מתקדם כלשהו בטיול שלהם עם שלל חוויות וסיפורים. כמה תיירים אחרים שעומרי "דג" מהעיר הוסיפו לגיוון אך קולוניית הישראלים הייתה קולנית יותר מכולם.

בעיר, כשטיילתי על החוף שמעתי קריאה של מישהו "היי, ביטחון!" והסתובבתי לראות קבוצת ישראלים יושבת ומסתלבטת על כל העולם. הצטרפתי אליהם. הייתה לי חולצה של איזו חברת אבטחה שעבדתי בה בתור חובש לפני הטיול והכינוי "ביטחון" נדבק במשך השבוע הקרוב. הצטרפתי אליהם אך הם יהיו חשובים בסיפור אחר בהמשך.

הצד השמאלי של המפל נורא הזכיר לי את הזקן של הרב כדורי...

למחרת טיילתי עם עוד שני חבר'ה ישראלים שפגשתי שם ובפעם הראשונה בטיול יצאתי להליכה ושכחתי את המצלמה. מצלמה זה הדבר הראשון שלוקחים איתך בטיול- לפני המים, אז מן הסתם שכחתי גם אותם... שני החבר'ה צילמו (גם בשבילי) מלא תמונות ולמזלי המצלמות של שניהם היו הרבה יותר איכותיות משלי כך שמהיום ההוא יש לי תמונות חדות ומיוחדות במיוחד. אחרי כמה מסלולים ותצפיות נסענו לעיירה בשם קירי קירי. קירי קירי, עד כמה שהשם מגוחך, היא עיירה דיי מרכזית (שוב, הכל יחסי שם...) באזור. אחרי שדפקנו שלושתנו שתי פיצות ענקיות וצ'יפס החלטנו ללכת ולחפש עבודה. יוסי, אחד החבר'ה, היה במקום כבר לא מעט זמן והכיר את האזור. הוא לקח אותנו לאכסניה נחמדה ששם יש חבר'ה מכל העולם והיא מספקת "כוח עבודה" לכל הסביבה. כך למשל שיש מישהו שיש לו פרדסים או מטעים ורוצה עזרה בלקטוף- הוא מבקש כך וכך אנשים מבעל האכסניה ובעל האכסניה מציע את העבודה לכל מי שרוצה. המשכורת יפה ומשלמים לרוב שחור (אלא אם כן שם אתה מתכוון לעשות סכום יפה ואז אתה פותח חשבון בנק ונכנסת הבירוקרטיה לתמונה), ומי שלא רוצה לעבוד לא חייב.

אני והבחורה החלטנו שיש לנו זמן אז למה לא לנסות את מזלנו. בעל האכסניה הנחמד אמר שאם אנחנו רוצים יש מלא עבודה ואנחנו יכולים להתחיל מתי שאנחנו רוצים. נפרדנו מעומרי ועברנו להתגורר באכסניה. שם, מסתבר היו עוד יותר ישראלים מבכל פאהיה וגם חבורת הישראלים המסתלבטת הייתה שם. את היום למחרת ביליתי כמעט כולו עם יוסי. על הבוקר נסענו שוב לקירי קירי והפעם סתם להסתובב. אכלנו פיש אנד צ'יפס מסורתי מגולגל בעיתון והוא הכיר לי את "קפה ירושלים" המגניב בבעלות ישראלית במרכז העיירה.

אותו יום היה יום הזיכרון, ובערב היה יום העצמאות. התארגנו ביחד כל הישראלים באכסניה ולקראת הערב, כשכל אחד חזר מהעבודה שלו ומהטיולים עשינו טקס יום הזיכרון. זה היה ללא ספק הטקס הכי מרגש שהשתתפתי בו עד היום. אולי כי רובו היה מאולתר ולכן גם מאוד כנה ואמיתי ואולי בזכות האנשים המדהימים שהיו איתי שם. הדלקנו נרות זיכרון (נשארו לי משום מה שניים בתיק), כל אחד סיפר על חבר/ים שהוא איבד במהלך השירות הצבאי או בן משפחה שנהרג במלחמה, עמדנו 2 דקות דומיה ובסוף שרנו התקווה. אני לא חושב שהייתה עין אחת יבשה בסוף הטקס. והיינו לא מעט אנשים.

וכמו בארץ, במעבר חד- התחילו חגיגות יום העצמאות. כל אחד הביא אוכל ויחד בישלנו ארוחת חג ישראלית למהדרין. כולם עבדו יחד והאווירה הייתה שמחה יותר מב48. שני ישראלים הביאו דגים שהם דגו באותו היום בעצמם, אחד הישראלים בעלי הכישרון הכין שווארמה מעולה, היו תפוחי אדמה מתובלים, תבשיל עם אורז ופטריות, סלט, חומוס מצוין (שהבאנו מקפה ירושלים) וכמובן הרבה הרבה בירות. ישבנו עד השעות הקטנות וצחקנו ושרנו, תפסנו שולחן וחצי מהחדר אוכל הקטן באכסניה וכל אחד שנכנס מיד נכנס לאווירה וניסה לשיר יחד איתנו. פתאום אחד הישראלים קם ואילתר דיוידי עם רמקולים וראינו מבצע סבתא (בפעם המאתיים בערך בטיול שלי). אי אפשר לשחזר את אותו הערב... J

ענני סימפסון

החבר'ה באכסניה מכל העולם היו מצחיקים לאללה, וביליתי שעות סתם במשחקי קלפים ושיחות על כלום איתם. ניקולס ושני החבר'ה האחרים משוודיה (שבגלל תפוקת העבודה הרצחנית שלהם בקטיף הם נקראו בפי כולם Team Sweden), דומיניק הגרמני מהחדר שלי, ניקו הבלגי ששבר את היד ביום שהגעתי והשתגע מהשיעמום והבטלה, פיט הקנדי, סו-יו האנגלייה ועוד רבים וטובים שכל אחד הוא סיפור בפני עצמו.

העבודה הראשונה שבראיין (בעל האכסניה) הביא לי הייתה קטיף. כלומר, הוא אמר בצהרים שזו העבודה ועד הערב זה השתנה לבית אריזה ובבוקר הפרידו ביני לבין הבחורה- אני הלכתי לצבוע והיא הלכה לקטוף קיוי.

הויניארד (יקב) של ג'ון קלארק היה מרשים. שורות שורות הסתדרו להם גפנים בשלים ונהנו מאור השמש. היה יום מצוין וג'ון היה נחמד לאללה. את היומיים הבאים העברתי בצביעת חנות היין החדשה שלו. עברתי על החדרים הקטנים, ה"סלון", התקרה, צבע סגול על צבע הב'ז בכמה מהמקומות, החיבור של הקירות עם התקרה (בחיי שזה קשה!) והכל פעמיים ולפעמים יותר. השתמשתי ביותר מ13 ליטרים של צבע ועבדתי מהבוקר עד הערב. הרגשתי יבלות על הידיים והצוואר כאב לי בטרוף (צביעת תקרה זה החלק הקשה ביותר.. במיוחד אם היא לא ישרה). מה שכן, התשלום היה יפה ועשיתי סכום לא קטן מכל העסק.

העבודה הבאה שבראיין הציע לי הייתה גננות. אישה מבוגרת ונחמדה לא רחוק מהאכסניה הייתה צריכה איזה עובד תאילנדי לטרטר במשך יום שלם ובלית ברירה היא הסתפקה בי...

את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר (תה...) במוסך שלה ובשיחת נימוסין עליי. ואח"כ עבדתי בלי הפסקה עד שהתחיל להחשיך. ניקיתי סככה גדולה, העברתי דברים בחצר הענקית שלה ממקום למקום, פיניתי זבל מהחצר (בעיקר קומפוסט אורגני ומגעיל שכבר שנים לא טיפלו בו והערמות היו גדולות יותר ממני) ואת רוב הזמן העברתי בחציבת חנייה למכונית שלה בתוך תלולית ענקית של עפר והתרוצצות עם המריצה בלקיחת החול מהתלולית וסידור ערוגה לגינה שלה. המזג אויר היה גשם-שמש ולרוב היה יפה. עבדתי כמו חמור ולפי חישוב השעות שלי היה מגיע לי לפחות 10 דולר יותר אבל הסיפוק שבעבודה היה עצום וכשסיימתי לעבוד עם שרירים כואבים והסתכלתי על כל מה שהספקתי באותו היום ההרגשה הייתה מדהימה. את הכסף גם ככה לא הייתי צריך. סך הכל מהעבודה בימים האלה עשיתי מספיק כסף שכיסה לי את הלינה, האוכל, ההוצאות הנלוות של כל השבוע ואפילו נשאר לי מספיק מזומן לבזבוזים ולקניות עד הטיסה. החלטתי שמספיק לעבוד ולחזור לנפוש. פינקתי את עצמי בסוף היום הארוך בהליכה בRwinbow Falls שהלונלי פלנט מהלל (ובצדק!).

בשלב ההוא של הטיול, ימים בודדים לפני הטיסה, החורף שהגיע מוקדם באותה שנה לניו זילנד הדביק והגיע גם לקצה הצפוני ביותר שאמור להיות משמעותית יותר חם משאר האיים. בערב ההוא נמדדו 5 מעלות בלבד ויחד עם הרוחות הסוערות ההסתובבות בחוץ הייתה פשוט בלתי אפשרית. אני לא יודע עד עכשיו אם זה תודות למזג האויר, או אולי לעבודה המאומצת של הימים האחרונים או אולי התמודדות עם סוף הטיול והחזרה אוטוטו הביתה אבל בערב הרגשתי ממש רע. צמרמורות, קור גם בתוך השק"ש המחמם בחדר הסגור והליכה אינטנסיבית לשירותים ליוו אותי בכל הערב וקימה באמצע הלילה להשתין כמעט גרמה לי להקיא. הסחרחורת הייתה בלתי נסבלת ולא ידעתי איך אני מעביר את הלילה.

בבוקר, למרבה ההפתעה, הרגשתי הרבה יותר טוב. במהלך הטיול הגוף שלי הפתיע אותי כל פעם מחדש ובין הדברים החדשים שגיליתי על עצמי היה ההסתגלות של הגוף למצבי קיצון חדשים. כמו בתחילת הטיול שהגוף התאים את עצמו לחששות ולפחדים כך גם עכשיו ההתאוששות הייתה מדהימה ומהירה במיוחד.

מפלי פאנגארואה

נפרדתי מכולם באכסניה והיה לי ממש עצוב לעזוב. איטלקי נחמד בשם ג'וזפה לקח איתי טרמפ דרומה וגיליתי שביקרתי איפה שהוא גר באיטליה. אחרי עצירה קטנה ואחרונה במפלי פאנגארואה המרשימים (25 מ') באזור ווסטפורד נפרדתי לשלום מהאזור המיוחד הזה (שרק בו סגרתי 1000 ק"מ של נסיעה) והיעד הבא היה אוקלנד- העיר הגדולה של ניו זילנד, והתחנה האחרונה שלי בטיול לפני החזרה הביתה...