ממש לפני כמה ימים נחתי בבית והתפננתי לי במשך כמה חודשים טובים מאז סיום הלימודים... תקופה נפלאה של חוסר דאגות, חוסר אחריות, חיים טובים ועיוורון מוחלט למה שעתיד להיות.

התגייסתי ב25.3.2002, בדיוק לפני עשור.

הצבא הכה בי כמו פטיש לפרצוף. רציתי להיות קרבי, הפרופיל והמוטיבציה היו נכוכים אבל לא היה לי מושג לאן אני הולך. שמחתי על הצבא בעיניים עצומות. בזמנו, במהלך התיכון הכריחו את כולנו לחתום על דחיית גיוס כדי שנלך לישיבות ולא ישר להתגייס. הקטע הוא שלא למדתי בישיבה גבוהה או בתיכון חרדי שתומך בהשתמטות אלא בישיבה תיכונית רגילה של כיפות סרוגות...

מכיוון שמעולם לא הביאו איש צבא שידבר וינאם לנו, אלא רק רבנים, אנשי ישיבות ושבועות ישיבה (שבוע שנמצאים בישיבה שבוחרים על מנת לנ סות אותה ולראות האם היא מתאימה בתור מסגרת המשך)- חוסר הידיעה בכל מה שקשור לצבא היה גדול. מבין החברים הטובים שלי אף אחד לא התגייס עדיין, ואלה שכן היו ג'ובניקים ולא עניינו אותי. סיפורי המשפחה שלי מהצבא היו סיפורי גבורה ממלחמות ישראל ושירות בסיני והיה רחוק ממני כמו סיפורי אלף לילה ולילה ולא היה לי מושג למה אני נכנס. לא ידעתי את ההבדל בין היחידות השונות, את האפשרויות השונות שמוצעות בפניי (אם בכלל) ואת ההיררכיה הצבאית.

ככל שמועד הגיוס התקרב הלחץ רק עלה ועלה. חוסר הידיעה במה שהולך לקרות יכול לשתק. ולי, בזמנו, זה היה אפילו עוד יותר קריטי.

ואז הגיע התאריך. עד היום אין לי מושג איך עשיתי את זה ואיך עמדתי בזה. כבר בבקו"מ פגשתי כל מיני חברים מיום גיוס בודד שהיה כמה חודשים קודם לכן להדרכת חובשים (ואף אחד לא עבר את המיון ולכן לא ציפה להגיע לחיל רפואה) וזה עזר לי להתמודד עם השוק טוב יותר. על היום הראשון בגיוס- זה היה לפני פסח, עשינו הכשרות לפסח במטבחים של הבקו"מ. מים מכל כיוון, סירים בגודל בן אדם, כיריים בגודל של חדר ממוצע, והמון המון קירצופים. זכורים לי גם המון קיפולי שמיכות סקביאיס (עוד לפני שידענו מה זה סקאביאס), שקי שינה, מיטות, אוהלים, ומה לא....

אחרי שבועיים בבקו"מ (לסירוגין- בגלל פסח), הועברנו סוף סוף לטירונות בניצנים ושם בעצם התחיל לי השירות שהמשיך לקורס חובשים קרביים וכו'.

והנה עשר שנים עברו. עשר שנים שהספקתי המון! הספקתי בעצם לסמן וי בכל מטרה שהצבתי לעצמי מאז הגיוס. בין אם זה לסיים את הצבא, פסיכומטרי, טיול, לימודים, תארים שונים, להתחתן וכו' וכו'- כל מטרה בפני עצמה.

אם בשבע דקות אפשר להספיק להחליף לא' וחזרה על ב' (או מגוון פעולות שונות ומתישות אחרות) אז בעשר שנים בהחלט אפשר להספיק את כל התוכניות בעולם.

והנה החודש, כמה ימים לפני סגירת המעגל- אחי הקטן התגייס. ההכנות לגיוס שלו העלו מחדש את כל ההתרגשות הרדומה שהייתה לי לפני הגיוס שלי. הוצאתי מהמגירות המאובקות את כל הציוד שנשאר לי מהגיוס ומהצבא וחלקתי איתו את הידע שצברתי מאז. הוא אמנם התגייס למסלול שונה לחלוטין ממני, וגם באופי הוא אחר, אבל צבא זה צבא, ואם לא השתנה כלום מאז סיפורי סבא שלי, אז כל טיפ יעזור.

היום יש אתרי אינטרנט מפורטים עם כל האפשרויות, את תאריך הגיוס אפשר להזיז בשליחת מייל ולקבל עדכונים לסמארטפון בסמסים, לצבא יש דף פייסבוק לשאלות של מלש"בים ועוד לפני הגיוס אתה כבר יכול לדעת הכל על המפקדים שלך. זה בהחלט לא מה שהיה פעם.

אבל מרגע הגיוס- זה בדיוק אותו חרא. אותו שוק, אותן צעקות מסמלים פוחזים, אותן מיטות עקומות, אותם אוהלים מסריחים, אותו אוכל מגעיל (ואפילו אותן מנות קרב, מאז).

וכל הכנה מוקדמת שתיעשה- לא תצליח להבהיר את המסגרת האטומה והנוקשה שנכנסים אליה מהרגע שעולים על אותו אוטובוס שנוסע 20 מ' ומוריד אותך בעולם אחר לחלוטין ממה שהכרת עד היום.

לפחות המילואים מזכירים לי שזה עדיין לא נגמר...

אחרי האימון האחרון בקיץ "הבטיחו" לנו שיהיה לנו שקט לפחות שנה...

מוזר שרק שלושה חודשים אח"כ קיבלנו צו קריאה נוסף. הפעם לא לקו אלא "רק" לאימון.

אחרי שהמיקום שונה (צו אחרי צו) לזיקים(!?!) והתקשרו לוודא שקיבלנו (ושלחו מכתב רשום לאשר הגעה ושוב התקשרו), היה בטוח שהצו אמיתי והמילואים אכן מתקיימים.

ליתר ביטחון התקשרתי יום קודם למפקד שלי לוודא את העניין...

כולה שלושה ימים, שני עד רביעי. בתחילת החורף (כשבמרכז יש בלילה בסביבות 10-14 מעלות), ובזיקים, 2 ק"מ ליד עזה הטמ' צונחות לבערך 6 (בלי להתחשב ברוחות).

היה כמעט בלתי אפשרי להתקלח בלילה. אולי ארבעה אנשים מכל פלוגה העיזו להתקלח (וגם זה, נעשה בעיקר ביום, לפני השקיעה), והשאר (כולל אותי) לא התקלחו בכלל.

הלילה הראשון היה קפוא!! אוהל, בלי שום חימום, מיטת שדה ומזרון פשוט והשאר: "תסתדרו". למדתי מהאימון בצאלים טריק שהיה שימושי ביותר והציל לי את השינה וזה לחתום על שק"ש צה"לי ולהכניס בפנים את השק"ש שלי. היה חם ומגניב ואפילו הרגליים, שעל הקור שם באמצע הלילה כולם מתלוננים, היו סבבה לגמרי. על הראש שמתי כובע כלב עם פרווה שלא חשבתי שיהיה לו לעולם שימוש, אבל הוא בהחלט השיג מטרה בין 24:00 ל2:00 בלילה כששמרתי על המאהל. בלילה השני היה אפילו עוד יותר קר, והפליז הנוסף שהבאתי להתעטף בו היה בגדר חובה כדי לא לקפוא. לקום באמצע הלילה ולקשור שרוכי נעליים צבאיות זה אחד הדברים הקשים...

בגדול האימון הזה היה שונה מהקודמים. לא עברנו רענון רפואי אלא פשוט היינו כוח רפואי לתירגול של מפקדים שעברו עכשיו קורס מ"פ. עשינו כמה תרגילים, מתוכם אחד ממש גדול באזור המרכז (אב"כ, על כל המשתמע) – והפעם קודמתי! חילקו אותנו לשלוש מחלקות, לא בחלוקה האורגנית שלנו אלא רק לאימון הספציפי הזה, ומכיוון שהיה רק רופא ופרמדיק, הפכתי לרופא(!). הייתי מפקד צוות, רופא לכל דבר, הצמידו לי חוג"דת (שבאימון הראשון אפילו מילאתי את התפקיד שלה בנוסף להיותי רופא בגלל סיבות אישיות שלה), והיה שינוי מרענן. עשיתי ניתוחים על ימין ועל שמאל, ניצלתי את הסמכות החדשה עד תום! J

באימון האחרון, שהתחיל בארבע לפנות בוקר ונסיעה והתארגנות של כמה שעות היה סוף סוף קצת נעים. השמש חיממה קצת את האויר, השמים היו כחולים ויפים, ורק אנחנו הזענו בתוך במ"פים ומסכות אב"כ. מסתבר שהתרגיל היה גדול במיוחד (לא רק מבחינת כמות הכוחות שהשתתפו), אלא גם השילוב ביניהם, הפיזור של כולם, ואפילו אלוף הפיקוד היה וצוות של טלוויזיה (אמרו שאחד התרגילים הקודמים הופיע בY-net).

באמצע התרגיל, כשסיימתי לסרוק עם הצוות שלי שטח והגענו כולנו לאזור מסוים כדי לחבור לשאר הכוחות פתאום – הופ, ממש מאחורי מישהו צנח לריצפה.

מהר היו כמה חבר'ה שקפצו עליו, ראיתי שהם קצת מסתבכים (הם לא היו צוות רפואי כלשהו, כנראה חיילים שלו), הדוקטור (האמיתי) של מחלקה אחרת הגיע מהר ועזרתי לו לטפל. החזרנו אותו להכרה, הרימו לו את הרגליים והרטיבו אותו -

ובהזדמנות הזו, הערב קטנה:

כשמישהו מתעלף – לא משפריצים עליו מים!!!!!

איזה חכם אחד מיד שפך עליו מים מבקבוק והמסכן התעורר, ובגלל הבלבול והדיס-אוריינטציה הוא חשב שהוא טובע. הוא בעט שם בשני חיילים שהרימו לו את הרגליים וזה לא היה מחזה נעים במיוחד...

עזרתי לדוקטור להוריד לו את השכבות. מסתבר שהוא חטף מכת חום רצינית... היה לו סוג של ניילון הגנה מיוחד (מפני חל"כ) ועוד ביגוד כולל ווסט ומסיכה של מפקד כוח והוא כנראה התאמץ קצת יותר מידי. הוא היה מבולבל לגמרי. הזזנו אותו לצל, לדשא, החדרנו לו עירוי, לקחתי לו מדדים ודאגתי כל הזמן שהראש שלו יהיה קצת מורם. ככה כמה דקות של סטרס (כל הטירונים שהביאו כדי להיות נפג"מים נלחצו ועמדו מסביב), עד שמד,א הגיעו ופינו אותו לבי"ח. היה בהחלט אקשן!

הפעם האחרונה שאני זוכר שעזרתי ככה במצב אמת היה בסדיר, כשרופא שיניים במילואים חטף התקף לב בבסיס (אני בטוח שזה מוזכר פה איפהשהו בבלוג), ועזרתי להפשיט אותו כדי שמפקד הבסיס, הקרדיולוג, יפעל עם הדפיברילטור (שני כריות החשמל הידועות מהסרטים) וינסה להחזיר אותו לחיים. גזרתי עם המלע"כ את הבגדים ובאמת ראיתי בפועל איך המספריים האימתניות האלה קורעות בקלות כל בד שמגיע אליהם.

וגם הפעם! גזרתי איתן בלי שום קושי את המדים שלו, הניילון, הווסט (גם באזורים של התפרים העבים, איפה שבלתי אפשרי לקרוע ביד). והיה מדהים לראות על אמת את המספריים האלה עושות את העבודה כשצריך.

וזהו, אני מקווה שעד הפעם הבאה יעבור קצת יותר זמן, לפחות מספיק כדי להתגעגע לחברים מהמילואים, ולא לראות אותם לעיתים קרובות יותר מאשר חלק מהמשפחה שלי...

בינתיים, נתפלל שיהיה רגוע.

מסתבר שמוצבים שכוחי אל המרוחקים כל כך מכל ציוויליזציה עד כדי כך שהיחיד שמצליח להגיע לשם הוא טרקטוריסט עם מטפחת על הראש לא קיימים רק בסרטים.

הדרום הוא חוויה. נכון, חוויה בלתי נעימה אבל בהחלט חוויה. הנוף המדברי הוא אחד היפים אם לא ה בדרום (נכון, הוא גם היחידי, אבל בשביל מה להיות קטנוניים?).

איך שיוצאים מבאר שבע, מתקרבים לירידות סדום, הקילומטרים זורמים כמו הטמפרטורות שעולות בקצב והנוף המדברי משתלט על הסביבה. ההרים, הצבעים, הבולדרים- והפחונים המכוערים של הבדואים שמסתירים את כל זה. אחחח, המדבר.

הרבה זמן שלא יצא לי לרדת דרומה, והמילואים האלה היו בהחלט הזדמנות טובה. לקחתי את האוטו. הכי טוב! ככה אפשר לעצור להשתין מתי שרוצים מבלי להתחנן לנהג האוטובוס. גם אם זה בתחנת דלק מפוצצת בחצבה שנשים עם סיגריה נכנסות לחפש תא שירותים פנוי אצל הגברים כי אצלם יש תור של עשרים איש בחוץ (ונחשו מה? לא היה...).

אמרתי לה- "גברת, אם לא שמת לב את בשירותים של הגברים עם סיגריה ביד"

והיא ענתה- "כן, אבל יש תור ארוך אצל הנשים"

לא ממש הבנתי את התשובה אבל עזבו, גם ככה היה חם בחוץ וחיכו לי עוד כמה עשרות קילומטרים של נסיעה.

אחרי הירידות של סדום המעלות התחילו לטפס. זה היה מטורף! משלושים מעלות בצל (של פח בדואי) כל עשרה קילומטרים העלו את הטמפ' מסביב במעלה. עד שהגעתי ליעד היה קרוב לארבעים מעלות (כשזה הרגיש הרבה יותר, למרות שהיה "יבש").

מילואים, מה אני אגיד לכם, זה סתלבט. כשחזרתי האישה שלחה לי לינק לעשר סיבות לעשות מילואים. כל אחת פגז. מקבץ של שני ס"מ! החבר'ה, שבירת השגרה, השקט, הזמן הפנוי- אין מה להגיד, יש יתרונות.

אבל מצד שני...

אי אפשר בלי לקטר. בכלל, לקטר זה אחד הסיבות שהולכים למילואים (להלן סיבה 9). אפשר להתמסכן על החום המטורף, השעות לא שעות, המשימות השונות במהלך השמירה על הגבול (בטחון שדה, עדיין..), האוכל המגעיל- בכיף. אבל יש משהו אחד בכל המילואים האלה שאף אחד שלא היה שם לא יבין—

וזה כמויות הזבובים.

יש להם בעיית זבובים שזה לא יאומן! וב"זבובים" אני לא מתכוון להוא שנכנס לכם בטעות לאוטו כשסגרתם חלון והדלקתם מזגן ומשגע אתכם בזמזום השיכור שלו אלא לכמויות, להרים- לנאגלות בלתי נגמרות של זבובים!!

דמיינו שאתם יושבים ואוכלים ארטיק. לכאורה- הכל סבבה. חם בחוץ, צל מסביב, ארטיק מתוק וקר. פתאום מגיע זבוב ומתיישב לכם על הארטיק. אתם, בגועל, מעיפים אותו כיבינימט (ומנסים לעשות תנועת "תפסתי אותו?" לשוא), ואולי אפילו קצת מנגבים את המקום על הארטיק שהוא נחת עליו. ואז מגלים שיש עוד שניים על הרגל, מעיפים אותם ושמים לב על חמישה שמסתובבים מעל הראש שלכם, עוד שמונה שנוחתים על סביב הארטיק, עוד כמה עשרות מזמזמים לכם על הכתף, וכמה עשרות שוב על הרגל ומסביב ומהר מאוד אתם מתייאשים מכל נסיון לנצח- משתדלים לסיים מהר את הארטיק (מבלי לנגוס באיזה זבוב חצוף), ומתעוותים בנסיונות (כושלים) להעיף את הזבובים שמזמזמים במקומות באמת רגישים.

יש מוצב אחד על הגבול, מבלי לתת פרטים, שכמויות הזבובים שבו באמת שברו את כל השיאים. נכון שסתם ככה באמצע שומקום על הגבול אם תעצור לנוח ולאכול משהו תוך כמה דקות יזמזמו עליך וסביבך עשרות זבובים, אבל שם במוצב כבדרך קבע מזמזמים מאות זבובים. אני מניח שזה קשור לכל השדות החקלאיים שמסביב (שמעתי על דרכים יצירתיות לנסות ולהיפטר מהזבובים האלה או לפחות להפחית את הכמויות שלהם), אבל גם איכות הזבובים... לא מזיז להם שאתה עושה לידם עם היד, גם אם אתה לא ממש מתכוון להרוג אותם- הם פשוט יישארו. תהרוג חמישה יגיעו עוד עשרים.

אחד הנהגים אמר בבוקר של איזה סיור שבכמה שעות שמירה במוצב הזה הם מילאו כוס פלסטיק שלמה בזבובים שהם הרגו.

המפקד אמר שהגדוד הקודם שהיה שם מילאו בקבוק שלם!

ואפרופו בקבוק, באחד הערבים קפצנו דרומה לאחד המוצבים ובדרך עצרנו ביטבתה. הרבה זמן לא הייתי שם, הם קצת התרחבו, הוסיפו חנות פה, עוד קופה שם, חוץ ממחירי השוקו שום דבר משמעותי לא השתנה..

בכל אופן, החלטתי לפנק את האישה באיזו מתנה מחולות הדרום. לאחר התלבטות של כמה דקות ארוכות החלטתי לקנות בקבוק חלב מזכוכית עם ציור של יטבתה. מתנה מושלמת, חשבתי, היא מתה על חלב.

כשסיימתי את המילואים הזדרזתי כמה שיותר מהר לצאת משם. השעה הייתה שעת צהרים מאוחרת ובערב הייתה לי חתונה של חבר טוב במרכז. הייתי צריך לחזור, להקפיץ שני חבר'ה, להתארגן, לאכול ולהתייצב שם כמה שיותר מוקדם (כי הייתי עד בחתונה). הכל היה מהיר באקסטרים. בסופו של דבר, בתיזמון מושלם- הספקתי הכל: גם לחזור בשלום, גם להחזיר את החבר'ה, וגם לא להחזיר את החבר מההחלטה להתחתן. למחרת גיליתי שלמרות כל הנסיונות והרצון הרב- שכחתי רק דבר אחד במילואים: את הבקבוק של האישה. יצרתי קשר עם מישהי שהייתה שם, היא הביאה אותו לחבר אחר ששמר את הבקבוק שבועיים אח"כ והביא אותו איתו לעבודה שלו במרכז- תיזמנתי איתו ככה שבסיום העבודה שלי אני אקפוץ אליו, ואקח את הבקבוק.

בסופו של דבר, לאחר מבצע לוגיסטי מורכב- המטרה הושגה. הבקבוק הגיע בשלום. מזל שלא התקמצנו לי ביטבתה עם הפצפצים...

בנושא אחר, המצאה מעניינת זה האייפון. כבר מהדרך גיליתי כמה שהמכשיר הזה מדהים. אחד החבר'ה מהמילואים אסף אנשים בדרך דרומה ויצאנו לנסיעה ארוכה ומתישה. צ'יק צ'ק שני אייפונים נשלפו- אחד תיפקד כג'י פי אס, השני כגלאי מכמונות, תאונות, עומסים ובלת"מים. השלישי שנשלף- מאוחר יותר, תיפקד סתם כהשווצה בתכונות והאפליקציות השונות. האייפון העביר לנו חצי מהנסיעה בערך, בלי בעיה. כשרצינו לעצור לאכול משהו בדרך, חיפשנו דרך האייפון במסעדות שוות, ראינו דירוגים, המלצות, תפריטים וכשרויות.

במהלך המילואים, האייפון התגלה ככלי צבאי כולל מהמעלה הראשונה. זה לא משנה ממש איפה אתה נמצא- בין אם בשמירה, בסיור, באוכל או ישן- האייפון מלווה אותך בנאמנות לכל אורך הדרך. נתקלת בלי מידע כלשהו? צ'יק צ'ק פותח אינטרנט, מגגל, ומוצא. נתקעת בשטח ולא יודע איפה אתה? בום- ג'י פי אס. תיעדת איזה רגע נדיר? הופ- לפייסבוק, ובודר תגובות. האייפון אפילו שימש כראוטר לשני מחשבים ניידים כדי שיוכלו להתחבר לאינטרנט, לגלוש ולשתף מידע כרשת. מדהים!

אני אישית לא אשדרג לאייפון (או כל סמארטפון אחר) בזמן הנראה לעין. לא משנה לי כמה יכולות יש לו וכמה קפה אם הוא מסוגל לעשות, רמת הקרינה היא זו שקובעת. ויחסית למכשירים פשוטים יותר – היא משמעותית מסרטנת, וזה מה שבאמת צריך לשים לב אליו בפלאפון.