הבלוג הזה מלווה (ומתעד?) את חיי ומחשבותיי כבר עשור (או לפחות רשמית, ביום הולדת הלועזי שלי- 18.1.14).

אם לסכם את התקופה הזו בשתי מילים: הזמן טס!

מבחינתי, יום ההולדת הוא לא רק יום של מסיבות, מתנות וברכות אלא גם יום של חשבון נפש, מבט על השנה האחרונה ותכנונים לשנה הקרובה. אילו חלומות הגשמתי עד היום (או לפחות מה עשיתי כדי להגשמה), האם אני עומד ביעדים שהצבתי לי (תורניים, זוגיים, מקצועיים, משפחתיים וחברתיים), ותוהה לעצמי לגבי העתיד הקרוב והרחוק.

עם כל שנה נאספים להם תובנות חדשות, עוד קצת ניסיון חיים, עוד קצת לקחים ועוד קצת תהיות ומחשבות. חבל שאת כולם (או לפחות רובם) לא יוצא לי להעלות על הכתב כדי להיזכר בהם בשלב מאורח יותר. מה שכן, בשנה שחלפה הוואטסאפ והטוויטר ספגו לא מעט מהסטאטוסים השנונים שקפצו לי לראש רק מבחינת הזמינות שלהם (ואורך היריעה), כי להשקיע ולכתוב פוסט לוקח זמן שלרוב אין לי.

איזה כיף זה להציץ בהסטוריה של הבלוג, ליום הראשון שהוא רשמית נפתח, ליום הראשון שהוא באמת נפתח (חודש קודם), לעבור בין הפוסטים הראשונים השונים, להתענג על הפוסטים היצירתיים, השנונים, המצחיקים והמקוריים ובאותו זמן לתהות איפה אותו בחור נעלם? האם הוא עוד קיים בי? האם ההתבגרות עושה את שלה? האם השנים מקהות את התכונות שכה הערכתי בתור בן 20+?

אולי האנרגיות קיימות אבל מופנות לאפיקים אחרים ולא לדף?

אם כך אז חבל.. כי ליחסים מקצועיים אין תיעוד כתוב שאפשר להתענג עליו עשור לאחר מכן (אלא אם כן מחרטטים ביוגרפיה עסיסית בערוב הימים).

ושום דבר לא משתווה לדפדוף רנדומלי והגעה לפוסט שמזכיר נשכחות..

אגב, אותם סנדלים הלכו בטרם עת שכעבור כמה שנים אמא הכניסה אותם למכונת הכביסה ["מה, אני תמיד מכניסה אותם לשם"..  –"אַת מָה???"], והם לא היו ראויות לשימוש יותר...

אז מה נאחל לי לרגל יום ההולדת העברי שחל היום ולציון עשור לקיום הבלוג?

שאמשיך לעשות חיים, לקצור חלומות, לתעד אותם בצורה הכי טובה שיכולה להיות (כלומר, מעל 64 תווים ולא רק כסיכום ויזואלי באינסטגרם), לא לשכוח שפעם היה פה שמח – ואין שום סיבה שלא יכול להיות גם בעתיד...

והכי חשוב, להמשיך לחיות ולנצל את הזמן לטובה, כי בלי זה כולנו סתם עוד נשמה מבוזבזת.

מזל טוב לי!  J

יש לאדם הרבה אבות. להלן כמה תובנות מהשבוע שחלף:

·        השבוע הסתיימה השבעה על אחד האבות המוסיקליים שגדלתי עליהם, שרוב המדינה גדלה עליהם. על הלחנים, המילים, המנגינות והקול המיוחד שלו, אריק איינשטיין ז"ל. הפלייליסט המושמע ללא הפסק לא יודע שובע, ורק רוצה עוד ועוד מהכישרון הנהדר הזה. איך הוא מעז לשאול- "למה לי לקחת ללב"?!

·        השבת סיימתי לקרוא ספר מעניין שהוציא לאור חבר של אחי הקטן בשם "אנשי המעגל" (הוצאת חממה ספרותית סטימצקי) על אדם בעל כוחות מיוחדים וחיפושו אחר אביו (אבותיו?). ספר ראשון בוסרי אך פוטנציאל כמו של הסדרה "גיבורים".

·        עוד אדם גדול נפטר השבוע, אדם שכשנולדתי היה בעיצומה של הקריירה המפוארת שלו- קריירה שכללה משחק, תיאטרון, שירה והמון המון צחוק - ספי ריבלין ז"ל. ספי היה אחד מאבות ההומור שהכרתי. אמנם את "ניקוי ראש" פספסתי בכמה שנים, וגם את "רגע עם דודלי" (וכמעט שגם את "הבית של פיסטוק") אבל את "זהו זה" הכרתי היטב, כמו את "מוצ"ש", "הופה היי", "איצ'ה". אפילו בפסטיגל של 89 הייתי!
תמיד הצחיק, תמיד בידר, תמיד היה שנון ומלא השראה. האופי הטוב שלו הוקרן מעיניו הטובות והוא בהחלט חסר. עצוב שאדם שכל כולו היה קולו, איבד את חייו דווקא בגללו.

יהי זכרו ברוך.

• עוד מאורע היסטורי ראשון שקרה השבוע הוא הביקור שלי במערת המכפלה.
  לפני קצת יותר מחודש ראיתי פרסום באחד מעלוני השבת על טיול של ארגון "משקפת" לאזור סוסיא ומערת המכפלה. מכיוון שהטיול הקודם- בין ראש השנה ליום כיפור שכלל את מערת המכפלה (ואת קבר רחל שגם בן מעולם לא ביקרתי)- בוטל, קפצתי על ההזדמנות ונרשמתי.
  האוטובוסים יצאו מרחבת החנייה בארלוזרוב, עצרו בעשבי קדם, ביישוב העברי הקדום- סוסיא (אגב, מומלץ בחום! במיוחד למשפחות עם ילדים סקרנים. העיר הגדולה השתמרה כמעט לגמרי וכוללת מערות, מחילות, המוני מבנים עתיקים, ובית כנסת מרשים מהתקופה הביזנטית עם פסיפס מרשים).
  משם, לחברון, עיר האבות. אין איך לתאר את התחושה המטלטלת כשנכנסים למקום העתיק הזה. נכון, ההסטוריה זרעה בו הרס וחורבן, וטשטשה כמעט לחלוטין את אופיו ומורשתו היהודית במהלך הדורות (עדיין, מעל 3500 שנה.. לא צחוק)- אבל דווקא ההריסות הרבות, הבנייה המשתנה, והאווירה המלנכולית מעצימים את הדרמה שבשיאה – מערת המכפלה. אותה מערה בה לפי המסורת היהודית קבורים אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. המקום העתיק ביותר בעולם(!) המשמש היום לאותה מטרה שלשמה הוקם (בית קבורה ותפילה) מאז ועד היום.
  מג"בניקים בכל פינה מאבטחים את הרחובות המסוכנים (הסיטוריה לא פשוטה של התנכלויות, רציחות, פרוגרומים וטרור- שהשיא היה במאורעות תרפ"ט עומדת כנגד אותם חיילים) ואת המערה. הייתה הדלקת נר שישי חגיגית ברחבת המתחם עם סופגניות, אקורדיון ושירים וריקודים, והרבה תפילות ודמעות, ובקשות מהלב.
  
  קשה מאוד לקרוא את ההיסטוריה של חברון במהלך הדורות מבלי להזדעזע. ההסבר הויזואלי ב"בית הדסה" והחומר הכתוב במוזיאון שמתחתיו מצליח להגיע לכל נים בנפש ולהרעיד אותו היטב.
  הנה המקום השני החשוב ביותר לעם היהודי (אחרי מתחם הר הבית בירושלים והכותל המערבי), נרמס כל פעם בידי הגויים (ובעיקר הערבים שביניהם)- עד היום, ונהרות של דם יהודי שוטפים אותו ברצון הפשוט להתפלל בו.
  מרוב מקומות קדושים בארץ והחשיבות של כולם להישמר (אחרי כמה מאות שנים שכלל לא הרשו לנו להגיע אליהם)- במיוחד ריבונית, כנראה שלוקח לנו כעם הרבה זמן להתעורר ולדרוש אותם שוב מתוקף זכותנו ההיסטורית והדתית.
  לשם אני בהחלט מתכוון לחזור!

מערת המכפלה, חברון: ראש חודש טבת, תשע"ד

"אחרי החג" שמח ובשורות טובות לכולם!

אם הייתי צריך לשלם תמלוגים עבור הפסקול של החיים שלי, סביר להניח שאריק איינשטיין היה יכול לסגור מרפסת בדירה בת"א בזכותי.

מי ששואל למה לי לקחת ללב, או מאיפה הגוזל מקבל כוחות לעוף מהקן, או למה אני נוסע לאט (מעבר ל"כי לא יתחילו בלעדנו") כנראה היה ספון באיזו דירה בועתית בלב ת"א ולא היה מחובר למציאות הישראלית.

כי זה לא רק אני, מסתבר, כל העם מבכה את לכתו.

ובצדק. אחד הכישרונות הגדולים, האנשים הענווים, הפוטנציאלים הגלומים, הדברנים השקטים, הקולות הערבים והזיכרונות הנוסטלגיים המתוקים של מדינת ישראל עד היום.

אני נפעם מכמות הציטוטים הרלוונטיים מהשירים שלו בסטאטוסים השונים ברשת ביממה האחרונה. אינני זוכר אם כתבו כך בשיר, אבל הכל צף ועולה. אתמול בלילה, במקלחת חשבתי- "כמה נחמד יהיה לשמוע כל היום שירים של אריק איינשטיין! הרי הרדיו יחבק והאמנים יפרגנו וכולם יזמזמו.. זה יהיה נהדר!"

וככה היה היום, נהדר. לנסוע לעבודה עם גברת עם סלים, לשמוע שריקות של פועלי בנין, להציץ מהחלון אל חופים שמתגעגעים לנחלים, לקנות שוקו, להילחם יום שלם בטחנות רוח, לבכות על כמה חם, ולחזור הבית לאמא שלי. כי בסוף, אין מה לעשות, כולנו אוהבים להיות בבית, בוכים דמעות של מלאכים, ומבקשים מאמא אדמה, אל תבכי ילדה; עוד יבואו גשמי זהב, שימרי עליו טוב טוב.

לא יאומן עד כמה רשימת השירים שלו עוד ארוכה...

לשמוע את השירים מתנגנים במונית שירות, בקניון, בחנות, באוטובוס, בטלויזיה- ועם כל השירים לדעת שהיוצר/מלחין/משורר/זמר הענק שלהם איננו יותר. השאיר אחריו מורשת ענפה, מגוונת, מוזיקלית, מפוארת ומרתקת. כזו שחוצה מגזרים, דתות, דעות ומינים – וחודרת דרך האוזניים ישר ללב.

האיש הענק הזה, היוצר המוכשר, הפורה והמיוחד הזה – יחסר לי.

אבל לפחות הוא השאיר לנו את מאות השירים שלו שילוו אותי הלאה בחיים. וכמו שבסטאטוסים כבר ממהרים לציין- "אם באמת חשובים לכם השירים שלו, תשמיעו אותם לילדים שלכם, שגם הם יוכלו להעביר את הצליל המכוון הזה הלאה".

את הנסיעה המשפחתית לאילת בתור ילד לעולם ועד תלווה התחלת השיר- "כמו קוסם ששולף שפן.." את הקלטת שאבא שלי קנה בזמנו והשמיע בטייפ של האוטו אחיי ואני מזמזמים עד היום. בזכות שניהם, אהבת נופי הנגב והמדבר מתקשרים לי אסוציאטיבית עם המילים "אוהב אותך, אוהב אותך" של פזמון השיר.

התזמון של מותו, ערב חג החנוכה מסמל ביתר שאת את יופיו של החג הזה ושלו. שניהם קשורים אחד בשני. במותו, עם ישראל התאחד לכדי בכי אחד גדול, שמו את כל הדעות והמחלוקות בצד, ועמדו כתף אל כתף ושרו שירים. ובצורה מפתיעה (לפי החברים לעבודה ובתמונות הסטטוס/וואטסאפ/וכד' השונות) עם ישראל, גם הרחוקים ביותר, מציינים את החג. חברים מחו"ל שולחים סטאטוסים המבכים את לכתו של היוצר שמזוהה כל כולו עם ההוויה הישראלית, ובאותו סטאטוס מציינים את החג היהודי עם איזו חנוכיה או סופגניה ברקע ושרים שירי חג יחד אל מול הנרות. חברים וותיקים שמעלים לא אחת תמונות ארוחות בוקר הרחוקות מלהיות כשרות מתגאים בחנוכייה מרהיבה שהשיגו בחו"ל ובהדלקת נרות למהדרין.

יפה לראות את האחדות שבחג הזה. שאנשים מתחברים לאור שהחג הזה מפיץ ומתאחדים יחד כדי להגדיל אותו. הייתי אומר "מרגש" אבל גם ככה כל הפוסט הזה סנטימנטלי להחריד J

אני מקווה שהסתלקות הדור ה"הולך ונעלם" הזה שמרגישים יותר ויותר את לכתו ישאיר לנו חותם להעביר לדורות הבאים, שיתווספו לניסים הגדולים שליוו ובנו את העם הנהדר הזה במהלך הדורות – וימשיכו להזכיר לנו, שעם כמה שאנחנו מקטרים על המדינה, על המיסים, על השחיתות והפוליטיקה המסואבת- יש דברים טובים ונשגבים, שיש רק פה: החל באריק איינשטיין בדירה הקטנה בת"א, ועד לפ' בסביבון של חנוכה.

חג שמח!
(מתוך האינסטגרם שלי)