כבר מעל לשנתיים שאני מתכנן לעשות את המקטע של שביל ישראל שיסגור לי רצף הליכה מתחילת המסלול בדן ועד למערות בית גוברין בדרום: מסלול מס' 10 בתנ"ך לשביל ישראל שלי ("שביל ישראל", צבי גילת): מצומת גזית דרך הר תבור – יער בית קשת והר דבורה. 18 ק"מ של הליכה לא פשוטה, עליות לא קלות, נופים מרהיבים וטבע מהפנט.

לאחר שהתכנון האחרון להוציא אותו לפועל התבטל בדרמטיות ממש לאחר הדקה התשעים עקב מאורע משפחתי מצער לאחד המשתתפים המתוכננים הייתי חייב לחכות למזג אוויר מתאים יותר לעשות את המסלול, ובפסח השנה ניסיתי שוב להרים את הכפפה.

ומה אתם יודעים? הפעם הצלחתי!

מזג האוויר המתוכנן היה מיטבי לטיול כזה, וזוג חברים שיתף פעולה. בשל החשש מאורך המסלול נאלצתי לקצר אותו בכ6 ק"מ באזור ההליכה המשעממת במשהד שהתגלה בפועל כהחלטה מצוינת!

האישה, שמשום מה דאגה לי מאוד החליטה להצטרף לטיול בתור "נהגת המונית" ולהקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה ולאסוף אותנו בסיום.

יצאנו בשש בבוקר צפונה וקצת לפני שמונה, לאחר פק"ל תה מחמם והתארגנות קלה בחנייה של מלון פנינת העמק ליד צומת גזית יצאנו לדרך. התחלנו רשמית את המסלול בשמונה ורבע שלפנינו, ההר בעל המראה המאיים ביותר בישראל: התבור.

מבט מהר דבורה

העלייה אמנם הייתה מאתגרת כפי שחשבנו אבל בהחלט לא מתישה. מזג האוויר היה קריר ומושלם, חופת העצים הצלה עלינו למרות שהצמחייה השתנתה עם העלייה. לקח לא מעט זמן, עם המון עצירות שונות בדרך- ובסופו של דבר הגענו לפסגה!

מסלול הפסגה יפהפה לא פחות מהעלייה, ובהחלט הבנתי את אלה שבחרו לנסוע עד לפסגה וללכת את המסלול המעגלי הקצרצר הזה עם הנוף הפאנורמי שנפרש מכל פינה, ובגלל חול המועד, היו לא מעט כאלה למעלה. עצרנו לארוחת צהרים ולמתיחות והמשכנו לירידה המתישה ושוחקת הברכיים מהתבור לכיוון שיבלי. מדדתי כארבע שעות סה"כ מצומת גזית עד שירדנו חזרה לכביש של שיבלי. התבור לקח לנו לא מעט מהזמן המוקצב לטיול, אבל הרגשנו מעולה ונחושים להמשיך הלאה במהירות.

במסלול המוצל והנחמד של יער בית קשת תפסה אותנו עלייה לא מתוכננת. מסוג העליות שממשיכות ועולות גם הרבה אחרי גבול הטעם הטוב וקצת התישה אותנו. ידענו שהעלייה להר דבורה ממתינה לנו מעבר לפינה וממש לא רצינו להתרוקן מאנרגיות לפני כן.

למזלינו, הדרך ביער לא נמשכה הרבה קילומטרים ויחד עם עצירות נחמדות בדרך שמתצפתות על התבור ממרחק, מהר מאוד הגענו אל היעד האחרון: הר דבורה.

העלייה הייתה דווקא סבירה לגמרי, רק הכמה מאות מטרים האחרונים היו על דרך כורכר כבושה וחשופה, שכל ג'יפ שעבר השאיר שובל אבק מעצבן – והגענו למעלה.

בירידה התחלתי לדאוג שהאישה לא תמצא את נקודת האיסוף, שהיא תחכה לנו במי יודע איפה (אם יש שם בלכל איפה לעצור) או סתם דאגות שממבט לאחור נראות טיפשיות אבל בזמנו העסיקו אותי מאוד. דילגתי את הירידה במהירות רק כדי למצוא בנקודת האיסוף מכוניות, מנגלים, פיקניקים ומה לא. מסתבר שהנקודה במפה שדרך הנוף הסלולה הופכת לשביל 4x4 היא נקודה מומלצת על לא מעט מטיילים במכוניות לעצירה נוחה ויפה. דרך אפשרות בwaze שלחתי אליה את הנקודה המדוייקת שהיינו בה, מה שבאמת עזר לה כי הכביש היה קצת מבלבל ובלי שום בעיות נוספות היא מצאה אותנו וסוף סוף יכולנו לאכול צהרים.

זוג החברים ארגון שקשוקה(!!) ואנחנו הסתפקנו בשניצלים של פסח עם קטשופ, וקינחנו בתה צמחים חם.

ללא ספק, היה שווה לחכות שנתיים בשביל המסלול המדהים הזה!

שביל ישראל עוד יימשך בעתיד! J

לא היה לי הרבה זמן. כבר כמה עונות שאני רוצה לגשת למבחן חגורה דאן 2 בטאקוונדו ולא יוצא לי. יש לי חגורה שחורה כבר כמה שנים ורק לאחר שכל המשפחה שלי (אבא, אחי והבן דוד) + כמה חבר'ה מהמועדון התקדמו בחגורות החלטתי שגם אני רוצה לגשת. ת'כלס? היכולות הטכניות שלי לא רעות בכלל, וגם הקרביות סבבה, אז זה היה רק עניין של לקחת את המבחן ברצינות, להתכונן, ולעבור רשמית.

בתחילת השנה המאמן אמר שזהו, הוא קבע לי מבחן בינואר! כמובן שכל מיני דברים דחופים יותר ופחות צצו להם ותהיתי אם אוכל באמת לקחת את המבחן ברצינות הראוייה ולעבור אותו- אבל לא עבר יותר מידי זמן והמבחן הגיע... ונדחה. המשכתי להתאמן כרגיל (רק פעם בשבוע, אבל ממוקד למבחן) בידיעה שכשהוא יהיה אהיה מוכן.

וכך נקבע לפני חודש וקצת השביעי למרץ 2014.

בכלל אילוצים שונים (עבודה, משפחה, דירה וכו') לא יצא לי להתאמן פעמיים בשבוע אלא רק בשבוע האחרון סוף סוף הגעתי לאימון כפול אבל ממש לא הרגשתי מוכן למבחן. נכון, הפום-סה אחלה, הבעיטות סבבה, הקפיצות, השבירות (של הקרש) אני לא דואג- אלא רק הטרמינולוגיה הקוריאנית וההגנה העצמית. במבחן שחורה הקודם לא הייתי צריך לבצע טכניקות הגנה עצמית ואם הייתי מופיע באירועים שונים אולי הטכניקות היו משתפרות, אבל הייתי צריך להכין 15 טכניקות שונות של הגנה עצמית +סיומות למבחן וזה דבר שאי אפשר להתכונן אליו לבד.

הבוקר הגיע והיה לי זמן לאכול כמו שצריך מספיק זמן לפני המבחן. הייתי לחוץ.

עברו לא מעט שנים מאז שנבחנתי, ובזמן הזה יצא לי לשפוט בעשרות מבחני חגורה שונים, וגם להעביר בעצמי כמה, כך שלהיות פתאום חזרה בתפקיד הנבחן, לא היה פשוט.

החלק הטכני שחששתי ממנו עבר מעולה! למרות החולשה מהלחץ הבנתי את הטרמינולוגיה וביצעתי את הטכניקות מושלם.

בחלק הקרבי, בעבודה הקרבית, בתרגיל האחרון (עבדנו בזוגות), חטפתי בעיטה אחורית עם העקב של הבן זוג לברך וזה שיתק אותי לכמה דקות ארוכות. ממש ראיתי כוכבים...

אחרי שקצת התאוששתי עם קרח וחבשתי עם פג אלסטי עשיתי קרב ובעיטות בקפיצה (קשה אבל נסבל) – ואז הגיע חלק השבירות.

בגלל שנבחנתי לדאן 2 (עוד דבר שלא היה לי בדאן 1), הייתי צריך לשבור שני קרשים, ב2 טכניקות רצופות- לפי מה שהבוחן יחליט. זה היה יכול להיות ה-כ-ל.

בגלל הבעיה בברך ניתן לי לשבור קרש אחד עם סכין כף היד, וקרש שני בבעיטה אחורית בקפיצה. סידרתי את המחזיקים והקרשים, התכוננתי, קדתי לבוחן, התרכזתי-

והתחלתי את הרצף.

במכה הראשונה הקרש פשוט סרב להישבר. אני לא זוכר שדבר כזה קרה לי אי פעם.. אבל הקרשים היו גם בין ההכי עבים שראיתי בחיי- 2 ס"מ של עץ אורן טרי. מיד עברתי לטכניקה השנייה ובקפיצה הממוקדת הקרש התפצפץ לשניים.
חזרתי להכות את הקרש הראשון – ללא הצלחה.

עברתי ליד שמאל- *בום*! הקרש סרב להישבר... השתמשתי בכל האדרנלין שהסתחרר לי בגוף והכתי את המטרה בעוצמה כזו ששני החבר'ה שהחזיקו אותו זזו קצת אחורה – והקרש עדיין לא נשבר!

ידעתי מתי לפרוש, קדתי לבוחן בצער והשלמתי עם הכשלון.

למזלי זה לא מנע ממני לעבור ולהצליח, ועברתי את המבחן וקיבלתי את התעודה (והכרטיס הרשמי של אוניברסיטת קו-קי-וואן הקוריאנית) לדאן 2!

איזו הרגשת סיפוק מדהימה!! J

כרטיס דאן 2 על רקע הקרש שכן נכנע לי (מתוך האינסטגרם שלי)

זהו ללא ספק הקשר הארוך ביותר שהיה לי מעולם. הוא התחיל במקרה, כמו כל סיפור טוב: בהזדמנות מקרית שמומשה בהצלחה. ומאז רק פרח.

אני מדבר כמובן על הקשר עם מועדון הטאקוונדו של סִינַי ברעננה.

לא מעט כתבתי פה על האימונים המהנים בטאקוונדו לאורך השנים. המעבר בין החגורות הצבעוניות השונות, הקפיצות, הבעיטות המיוחדות, האימונים מחוץ למועדון, קורס ההדרכה בוינגייט, העבודה כעוזר מאמן ומדריך לקבוצות שונות (מגיל 3 ועד 93), בוחן בלא מעט מבחני חגורה שונים ותחרויות וכלה במבחן חגורה שחורה לפני כחמש שנים.

מאז החתונה האימונים ירדו לפעם בשבוע (ולא הצלחתי להעלות לפעמיים מאז), ואני מניח שגם רמת הכושר נפגעה, אבל לפחות אני מתמיד ולמרות השינויים הרבים במהלך החיים (לימודים, עבודות, שגרה וכו')- סגרתי עשור שלם.

אני מניח שלכל מי שלומד אומנות לחימה כלשהי יש סיבה מדוע הוא עושה זאת, ויכול להיות שבמהלך הזמן, ככל שמתמידים הסיבות משתנות.

אחת הסיבות שאני כ"כ נהנה היא שהטאקוונדו פשוט מתאימה לי. אני אוהב את הקפיצות, את עבודת הרגליים, את הקלילות, את הכושר המגוון, את האימונים השונים כ"כ אחד מהשני, ואת הטכניקה המעניינת.

סיבה אחרת להתמדה היא אבא שלי. כבר עשר שנים של הרגל קבוע- נוסעים, מתאמנים, עובדים לרוב אחד עם השני (או סתם שומרים אחד על השני), מדברים, מתעדכנים, מקטרים, ולפעמים סתם שותקים יחד.

מההחלטה המשותפת ללכת לאימון ניסיון אי שם בפברואר 2004 כמעט ולא נפרדו דרכנו. אפילו לקחנו את זה צעד קדימה ועברנו את קורס המדריכים בוינגייט יחד (במקביל ללימודי התואר הראשון שלי) הייתה תקופה של הטיול לניו זילנד שאבא התאמן בלעדיי (ובינתיים עשה קורס שיפוט לאומי ומבחן חגורה שחורה), הייתה תקופה שאבא קרע רצועה צולבת בברך והתאמנתי בלעדיו, הייתה תקופה של פגיעה בגיד של הבוהן שלי שהשארתי את אבא לבד במערכה ועכשיו יש תקופה שהעין של אבא מתאוששת (היפרדות רשתית), ואני נוסע לבד.

הרבה יותר קל לנסוע בשניים. כמובן שהיה הרבה יותר קל כשהיינו גם יוצאים מאותו בית ומתארגנים יחד אבל גם בדירות שונות הלוגיסטיקה אפשרית כל עוד אנחנו נפגשים יחד שם. כשיושבים בסוף יום על הספה, חצי נרדמים חצי נמרחים עליה ולא מתחשק לצאת בקור/חום החוצה ולהזיז את הגוף, בסופו של דבר יוצאים רק כי יש מישהו שדוחף אותך לקום ואתה לא רוצה לאכזב אותו. לא מעט פעמים כבר הייתי סגור על עצמי לפספס אימון (כנ"ל אבא) ובזכות השכנוע בסוף זה כן יצא לפועל.

בכלל, ימי שלישי (בהתחלה, וראשון בהמשך) הפכו לימים מקודשים, כאלה שאפילו המשפחה יודעת לא לקבוע בהם בר מצוות ואירועים כי אנחנו פשוט לא נגיע. במקרי חירום מיוחדים אפשר להגיע ביום אחר (נגיד רביעי במקום בשלישי) אבל עדיף כמה שיותר להימנע מהאפשרות (כי לרוב היא קיימת רק בתיאוריה ואז ברביעי התוכניות מתחרבשות).

ההתמדה חייבת את עצמה לקביעות.

ימי שלישי הם ימים של טאקוונדו. הרבה מבוגרים באו והלכו במהלך השנים, חלקם חזרו לכמה אימונים או תקופה, חלקם הגיעו אחרינו ונשארו עד לחגורות מתקדמות. לחלקם יש סיפורים מדהימים! אחד המבוגרים הוא א', הייטקיסט בשנות הארבעים שהגיע עם תלות גדולה במשקפיים, קוצר נשימה, שיווי משקל ממוצע וקואורדינציה של הייטקיסט בשנות הארבעים עם תלות גדולה במשקפיים. הכוח שלו להתמיד- גם כשהתחתן ועשה שני ילדים עד לחגורה השחורה היה גדול. אם היה לי סרטון להראות אימון קפיצות סטנדרטי של אז והיום זה נראה כמו שני אנשים שונים לחלוטין. כל הפרמטרים הפיזיולוגיים שלו השתפרו. הגמישות, הכוח, המהירות, הסיבולת- הכל. לראות אותו עושה קרב מול נער בן 18 שהיה אלוף ישראל נותן אך ורק גאווה. הדרך שלו מדהימה. הוא מגיע כל שבוע (ובתקופות שהוא יכול גם פעמיים בשבוע) עם חיוך ענק, מתאמן גם כשקשה מאוד ולמרות הרבה הפסקות, ולא מקטר גם כשעובד עם חבר'ה הרבה יותר צעירים ממנו.

אבא שלי, אגב, הוא התלמיד הותיק המבוגר ביותר. הייתה תקופה בשנה שעברה שהגיע מישהו מבוגר ממנו להתאמן והתמיד קצת, אבל השנה עדיין לא ראיתי אותו חוזר לאחר הקיץ.

בע"ה שיהיה לכולנו רק בריאות כושר ואושר.

אני לא יודע עוד כמה אצליח להתמיד באימונים, במיוחד אם אבא שלי ייעדר מהם תקופה ארוכה, או שהמשפחה שלי בע"ה תתרחב, אבל דבר אחד בטוח: מחיידק הספורט והכושר אי אפשר להבריא. חיידק ידידותי אמנם, אבל לא מזינים אותו באקטימל.