אלו האופניים שנבחרו. הבאגי בייק (מג'יק). למי שלא מעורה בשוק האופניים החשמליים והמתקפלים ייאמר רק שהם נבחרו לאחר שסרקתי בערך את כל השוק הקיים, רכבתי על לא מעט, התייעצתי עם מוכרים, קונים ולפעמים סתם עוברים ושבים- ואלו הם הנבחרים.
הכל התחיל כששמתי לב יום אחד בדרך לעבודה שכמעט כל הילדים סביבי נעים על סוג כלשהו של גלגלים- מי בקורקינט, מי באופניים ומי על יצורי כלאיים אחרים ודומים. לרוב הם היו חשמליים כך שלא נדרשה גם יותר מידי יכולת פיזית כדי להפעיל אותם אלא רק לשבת וללחוץ על הכפתור. חלקם היו גם עם אזעקות ותיקים (ממש כמו אופנועים רציניים).
מכיוון שמדובר בסביבה של צפון ת"א לא ממש ייחסתי לזה חשיבות ואמרתי שזה בטח כמו הטרקטורונים – שעשירים יקנו את זה לילדים שלהם, ישחקו קצת, פתאום רשויות החוק והמס יעלו על הפוטנציאל ויחריבו את הכיף בהעלאת מס שקר כלשהו או חוק חסר תוכן אחר.
אבל לא. ממש לא.
לא רק שהמגמה התפשטה, היא תפסה את הגל הירוק ושעטה אל עבר הערים הקרובות, ובהדרגה גם לרחוקות יותר והיום כבר אפשר למצוא אופניים ירוקות וחשמליות בכמעט כל עיר בארץ (סלולה, כמובן.. זה אחד מהתנאים).
התחלתי לשחק ברעיון של קורקינט ממונע שיהיה קומפקטי ונוח, זול ואמין שיסיע אותי ממקום למקום בלי יותר מידי מאמץ. התחלתי לברר על עלויות וסוגים. היה לי מאוד קשה למצוא מידע באינטרנט, אפילו ברמת החנות המוכרת כי קורקינט היה (ועדיין, נחשב, נראה לי) ליצור בעייתי מבחינת החוק. לא מרשים לייבא הרבה סוגים שנחשבים למהירים או לא בטיחותיים (או סתם "לא תקניים") בארץ ולכן כשכן מייבאים אותם זה נעשה בשושו ולא מפרסמים את החנויות שמוכרות אותם (משהו כמו "מפה לאוזן").
יום אחד הלכתי על אבן גבירול ופשוט נכנסתי לחנויות אופניים והתחלתי לשאול אם יש קורקינטים חשמליים ומה מי מו. קיבלתי תמונה לא ממש מקיפה אבל אחרי נבירה ממשית באינטרנט בניתי לי רשימה של כמה סוגים. מכיוון שבינתיים המחירים טיפסו מכמה מאות שקלים לאלפים, אמרתי שאולי בעצם אפשר וצריך להתפרס גם לשוק האופניים החשמליים.
מה שהכי חשוב לי היה המידות שלהם. לא המהירות או יכולת השטח- אלא דווקא יכולות הקיפול הרובוטריקיות וההנעה החשמלית שהופכת את כל העניין לפלא זז. הייתי צריך משהו ממונע וקומפקטי שיניע אותי בקלות ובזריזות ושאוכל לקמפק אותו במונית שירות/אוטובוס/רכבת לעבודה וחזרה (כלומר בין הרצליה לת"א).
חבל שאין כרגע שום כביש מחבר בין שתי הערים פרט לכביש החוף הסואן והמסוכן. אמנם יש בשתי הערים כבישי אופניים נחמדים וטובים אבל שום מסלול מקשר...
שלושה דגמים עלו לגמר: הU-Bike בעלי הקיפול המיוחד למטה (כמו קורקינט), הקל-אופן המומלצים ע"י המוכרים וכמובן, הBagi Bike. באגי בייק זה רק שם החברה, "מג'יק" זה הדגם הספציפי של האופניים האלה (הטובות ביותר בפי המוכר שמכר לי אותם הם דגם הקלאסיק, אך- כאמור, הם לא התאימו לי לקטגוריה). לפי לא מעט אנשים, מוכרים ולקוחות מירוצים זה ה"רולס רויס של המתקפלים החשמליים". אין טובות מהם היום. הם קומפקטיות בטירוף, מהירות יחסית, עמידות – וכשהם סוף סוף הגיעו לארץ לאחר כמעט חודשיים של המתנה (אחרי שהם אזלו בכל החנויות) - הגיע הדגם המשופר שלהם. הדור השני, אם תרצו, שכלל לא מעט שיפורים קטנים ונוחים לפי לקחים שהופקו מהדגם הקודם (החל מצבעים יפים יותר, גימור יותר סולידי, ועד לפס מתכת המקבע את המושב, פדלים איכותיים יותר ושיפור במנגנון הקיפול.
גיליתי חנות רחוב מקביל לעבודה שלי (צייטלין 18, ת"א- החנות של בן. תגידו שאורן שלח אתכם J). בן היה נחמד וקשוב, ענה לי על כל השאלות (והיו לי לא מעט..), נתן לי לעשות כמה סיבובים בגינה המאתגרת שליד החנות, עשה לי אחלה מחיר וגם צ'יפר אותי במנעול שרציתי לקנות ולא ידעתי איפה!
מעל תחנת הרכבת בהרצליה
וככה התפנקתי לי במתנת יום הולדת 30 מאוחרת. למה לא?
ספורט אני עדיין אמשיך לעשות (עודת מחצי שנה סוגרים עשור של אימוני טאקוונדו!!), כך שהחשמל בין הגלגלים לא מטריד אותי. פחות לקחת את האוטו ולבזבז דלק יקר (רק הביטוחים, הטסט והטיפול בחודש האחרון עלו לי יותר מכל האופניים האלה כולל התוספות), ובגדול, אם החיים כ"כ קצרים, למה לא להתפנק כשאפשר? J
היום לקחתי את הבאגי לעבודה בפעם הראשונה. במונית שירות היה אמנם קצת צפוף, ולא היה לי נעים מלטישת המבטים. מישהי שאלה אותי- "אם יש לך אופניים חשמליים למה אתה נוסע במונית שירות?", ובזאת באמת גרמה לי להתחיל לתהות על מה בעצם אני נוסע שם- כולי מקופל וכאוב (שומר על האופניים צמודות בצורה בלתי אפשרית בתוך המונית) כשלצדידי יש כביש יפה וסלול לתפארת- אבל מיד כאשר הגעתי לתחנה, פתחתי את האופניים והתחלתי לנסוע כל התהיות התעופפו להן יחד עם האבק שמאחוריי. רעש הזמזום המתגבר כשמפדלים, המנוע שנכנס לפעולה, המהירות שמזנקים אליה בבת אחת, הרוח... הכל הפך למעומעם ולא חשוב.
אחרי העבודה קפצתי עם עוד כמה אנשים להרמת כוסית בבית של מישהי מהעבודה. באוטובוס דן קשרתי יפה את האופניים המקופלות ליד המקום של הנכים (עם חגורה והכל!), ובכל דאגתי שלא יאונה להם כל רע.
בדרך חזרה עברתי דרך פארק הירקון, גני יהושוע, גני התערוכה ובהחלטה חפוזה- עליתי על הרכבת. כשעליתי במעלית (בפעם הראשונה אי פעם..) ראיתי סביבי ארבעה זוגות שונים (אחד מהם היה דגם כמו שלי רק צהוב), והרגשתי בבית. נכנסתי לרכבת כאילו האופניים לא שם (והם עמדו איתי מפאת חוסר המקום כאילו אני לא שם), וביציאה מהתחנה פשוט התנעתי ונסעתי את כל הדרך הביתה בכיף, בלי ייחוס מיוחד לעליות, גשרים, מעברים או רמזורים. ת-ע-נ-ו-ג!
כזה אושר צרוף בימים חמים ולחים אלה אפשר לקנות רק עם כסף..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
