חיי סוגרים עלי. אך אני, ענקית, עומדת איתנה וקורסת בפומבי.
לא פעם אני לוקחת איתי חברים לסיבוב למטה, במרתפי השכול הפרטי שלי. ובמקום שיטפסו עלי ויגנו, הם בורחים ממני כאש ממים.
אני לא מים, הלוואי והייתי...אני יותר אנטיביוטיקה, סמיכה והפכפכה, הייתי נותנת הרבה בכדי שתכניס את היד ותרגיש עד כמה.
אני מתגעגעת, אני כל כך מתגעגעת, הגעגועים אוכלים ומקיאים אותי.
אני מתגעגעת לעבר שלי, אליך, אלייך אהוב יקר.
אל המחלה ואל הטיפול, אל המלחמה ואל התבוסה, אל הרצון ואי הקבלה...
בואו ימים בהם לא ידעתי מהי בריאות, בואו ימים בהם לא הכרתי עצמי, בואו ימים בהם התבוססתי בחיפושים.
כל מגע עם האנטיגן הקל ביותר גורם לגוף שלי לקריסת מערכות,
מערכת ההגנה שלי פרוצה, הגדר סדוקה והשער פתוח, הגנן שבגן ממש מזמין אילו את הצרות, הוא ניזון מאותם אנטיגנים, נושם אותם, מכור אליהם, ולא די לו לעולם.
בואי הנאה, בוא כישלון, בואו רחמים והתכבדו. אעלה עצמי אל הבמה.
אל תטרחו לנקות את מה שנשאר ממני, זו תהיה הנקמה הקטנה שלכם כלפי.
איכלו אותי ושתו, מקלוריות באת ומקלוריות תשוב, וברוך השם, יש לי המון.
קיברו את שרידי זיכרונותיי, זכרו אותי כשפויה מעורערת וכבדו את דרכי.
היו שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
