נתקפתי פתאום חשק עז לעדכן... אין לי מושג למה.

אז...... מה יש לספר?

חצי חופש כבר עבר ובינתיים הוא הלך סבבה.

ישר אחרי שסיימתי ללמוד התחלתי לעבוד בסלקום. זה היה בהחלט המ... חוויה.

סתם, תכלס היה די כיף. רוב הזמן אני ופוש (דניאל) העברנו בלשבת עם יוסוף במחסן, לשתות ברד ולצחקק כמו פוסטמות בזמן שהוא מסתכל עלינו כאילו נפלנו מהירח ומנסה לתת לי טיפים לחיים (נהה הוא מת עלינו). מה שכן, אני בחיים לא אוכל בארומה יותר. טוב, לפחות עד שנה הבאה.

גולת הכותרת של החופש הזה בינתיים היתה בשבילי ההופעה של מוריסי. בחיי שהיה מדהים.

בואו אני אספר לכם הכל:

אני ודפנה הגענו לגני התערוכה ב-4. כשבאנו לקחת את הכרטיסים מהקופה גילינו שהיא סגורה, אז ישבנו ליד הכניסה לביתן יחד עם ה20 מקסימום אנשים שהיו שם והקשבנו לסאונד צ'ק שעשו בפנים. בינתיים אכלנו עוגיות שאמא של דפנה הכינה והתרגשנו כששמענו את Everyday Is Like Sunday ואת Please Please Please Let Me Get What I Want. חזרנו לקופות ב-5 ולקחנו את הכרטיסים, נעמדנו בתור שכבר התחיל להשתרך וחיכינו עד 6 כשפתחו את השערים. כשעברנו סוף סוף, רצנו מהר מהר פנימה, תפסנו מקום והתיישבנו. היינו שורה שלישית במרכז, בדיוק מול המיקרופון.  ישבנו שם בערך שעה וקצת ואז התחילו מופעי החימום ואסף אבידן עלה. אין מה להגיד, הבן אדם מוכשר, ויש לו קול מיוחד שממש תופס אותך. אחרי חצי שעה זה הרגיש כאילו זה קצת מיצה את עצמו ואני כבר נעשיתי חסרת סבלנות. הניו יורק דולס עלו, אחד אחרי השני, חבורה של קשישים בדראג שנראה שהם עדיין בטריפ של הסבנטיז. אולי זה אשמת הסאונד הגרוע אולי לא, אבל ממש לא נפלתי מהם, לדעתי הם צריכים לפרוש.

אוקי אז הדולז ירדו, וההתרגשות עלתה. כבר עשר בלילה והקהל צועק למוריסי. על מסך ענקי מתחילים לרוץ סירטונים ישנים כנראה מהסיקסטיז. בינהם איתרנו את ג'וביראת', הניו יורק דולס לפני שחצי מהם מתו וסרט איטלקי ישן. המסך נופל ואחרי כמה שניות של מתח מוריסי עולה לבמה. הכרתי את השיר אבל לא ידעתי את המילים. על השיר השני הוא כבר ניגן את הסמית'ס, Ask זה היה ואני באטרף צורחת את המילים וקופצת. הוא המשיך וניגן עוד 6 שירים של הסמית'ס, שזה המון יחסית להופעות אחרות. כנראה שהוא הרגיש שהוא צריך לפצות על השנים שהוא לא ביקר פה.

אני לא יודעת בדיוק איך לתאר את ההרגשה אבל זה פשוט היה מדהים, ומרגש ומיוחד וזה דפנטלי היה שווה לעמוד 5 שעות על הרגליים כשאנשים מכל כיוון מעשנים עלי ומזיעים עלי ושני אידיוטים מהשורה שלפני מוחצים אותי בזמן שהם רבים על חולצה שמוריסי זרק להם.

הקטע הכי מרגש היה הסיום. מוריסי יורד מהבמה לאחר שסיים את לשיר את How Soon Is Now? האגדי. הקהל ממשיך לשאוג לעוד ומוריסי עולה בחזרה. מהקהל מביאים לו שלט שאומר You are our light that never goes out (רמז דיי ברור) ומוריסי מחזיר לקהל ב"The light that never goes out is YOU" ומתחיל לשיר את השיר שבלי לומר את זה בכלל היה השיר שכולם חיכו לשמוע.

אחרי שהביצוע המושלם הזה מסתיים מוריסי זורק בפעם האחרונה את חולצתו לקהל ובמהירות יורד מהבמה. לא קלטתי שזה נגמר עד שנדלקו האורות. קנינו בקבוק מים והלכנו לחפש מונית. חלקנו מונית יחד עם אישה בת 30 מכפ"ס שהופתעה לגלות שאנחנו רק בנות 17 ושומעות את הסמית'ס. הגעתי הביתה והלכתי לשטוף את ריח הסיגריות והזיעה, נכנסתי למיטה, נרדמתי וחלמתי על מוריסי.

יום שלישי יש לי יומולדת, נקווה שיהיה מוצלח יותר משנה שעברה (טוב, לא יכול להיות יותר גרוע משנה שעברה). דווקא יש לי הרגשה טובה.

ביי.