זוית הפוכה

לא. אין גבול לבורגנות.

לאמא שלי יש מנוי, אבל היום היא לא יכלה להגיע לקונצרט אז הלכתי במקומה.

כבר קיטרתי בעבר (לא יודע איך לעשות לינק) בקשר לאהבה שלי למוסיקה חיה, במיוחד אם היא קלאסית. אז הנה, באה לי הזדמנות ולקחתי אותה.

נעבור במהירות על החלק המשעמם: ניגנו יצירה של אביה קופלמן (פרטים בהמשך), מנדלסון ושומן. היה מדהים.

בהתחלת הקונצרט עולה המנחה, פסנתרנית ומסבירה קצת על היצירה הראשונה - שלשית פסנתר מס' 1 של אביה קולפמן.

היא מספרת שהיא חשבה הרבה איך להציג את היצירה, והדרך הטובה ביותר היא פשוט להזמין את המלחינה... אז היא באה.

עכשיו דמיינו את זה: עולה לבמה בחורה בת 28, נראית סטנדרד תל אביבי, נחמדה, כנראה האדם הצעיר ביותר באולם (חוץ ממני)... הייתי המום. מסתבר שהיא מלחינה דיי מפורסמת ושהיא כותבת הרבה. מוזר.

יצא לי לחשוב הרבה במהלך הקונצרט. על כל מיני דברים, בין השאר על מה אני הולך לכתוב פה...

בקונצרט היה לידי כיסא ריק. בפעם הקודמת שלקחתי מאמא שלי כרטיס לקונצרט, הלכתי עם טלי אז לא יכולתי שלא להרגיש בחסרונה. אני לא מאמין שזה עדיין עולה.

חשבתי גם על כמה זה מוזר להיות נגן. להעביר את החיים בין הופעה לחזרה לעוד הופעה... נראה לי מתיש. יותר גרוע מזה, נראה לי שזה גורם לך לשנוא מוסיקה מאוד מהר...

מעניין איך זה יהיה לצאת עם נגנית. פסנתרנית או צ'לנית. אין כלי נגינה יותר סקסי מצ'לו...

טוף. היום דייט שני עם כרמית. וויש מי לאק...