זוית הפוכה

במילותיו של עברי לידר: "זה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס..."

קצת קשה לי להזדהות עם "פנים אנגליות" אבל יש לי מעיל קצת משומש.

כל הסיפור הזה של להתחיל, להיפגש, להתאהב... להתאכזב, לדאוג, לקוות...

פשוט מתיש אותי.

זה נמצא סביבי בכל מקום, גם עמוק בתוך החיים שלי. אני לא יכול לסבול את זה יותר אבל גם לא יכול להתעלם.

זה לא שאני מבואס או משהו, פשוט לא רוצה להתמודד. אז יצא שכל היום ישנתי.

נכנסתי היום לבלוג של טלי. סתם, להסתכל. נכנסתי לשם לפני חודש בערך וגיליתי שהיא מאובססת על הבחור שהיא עזבה אותי בשבילו וזרק אותה. לא יכולתי שלא לשמוע את הגורל צוחק עליה בקול רם ונבזי. משום מה, זה גרם לי להרגיש טוב - היו לה שם כמה פוסטים מתבכיינים, ממש כמו שלי עליה.

פתאום התמונה שלה בעיני השתנתה. היא נראית לי כל כך טפשה וילדותית... לא סגורה על עצמה (גם אני כזה דביל?). מנותקת מהמציאות לחלוטין. פאטתית.

זה לא שאני לא מרגיש כלפיה כלום, אני פשוט לא בטוח מה. איך שלא יהיה, יש שם הרבה כעס.

דוחקים בי פה לסיים אז...  אסיים בציטוט:

"נשים. אי אפשר איתן, אי אפשר לירות בהן".

(מתוך "נשואים פלוס", אחת מאושיות תרבות הנינטיז כמו שאנחנו מכירים אותה)