זוית הפוכה

כן, שוב פוסט התבכיינות.

אבל זה בדיוק העניין - כל הפוסטים שלי כאלה. אני חושב שאני יכול יותר טוב.

חברים שלי יגדירו אותי כבחור משעשע לפרקים, אינטיליגנטי וכיפי (לפחות אני מקווה). איכשהו, כל מה שאני לא מרשה לעצמי להיות שאני איתם, יוצא פה. ואילו הם בעצם הדברים הרעים...

נפל לי האסימון כשהגבתי לבלוג זר. חשבתי לי מה יקרה אם בעל\ת הבלוג יכנס לבלוג שלי? מה הוא\היא יראו?

התשובה היא: נער(!) מפגר, מתוסבך ודיכאוני.

לא שאני לא כזה, פשוט לא כל הזמן. וזו גם לא דמות מייצגת שלי, אני חושב.

זה גם סוג של מלכוד - אני שונא את היותי כזה, ואת העובדה שמתחשק לי לכתוב בעיקר פוסטים מדכאים, וזה מדכא, אז אני מוצא את עצמי ב- 9 לפנות בוקר, כותב את מה שאתם קוראים כרגע.

טוב, אולי זה לא מלכוד, אבל זה מבאס.

עוד כמה ימים יש לי יום הולדת.

חצי יובל.

קשה לי אפילו לתאר כמה שזה מבאס אותי.

האמת שפשוט לא אכפת לי מזה. סתם אני מבואס עכשיו.

נמאס לי שהחיים שלי מתנהלים כמו פרוייקט.

לוחות זמנים, משימות, יש אפילו רכש. כמו מנהלת פרויקט להעלאת רכבת לפסים. רק שצריך גם לבנות את הפסים.

היעד כבר מוגדר. צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע אליו.

צריך גם למצוא דרכים למנוע מהרכבת לסטות.

ואם כבר ממשיכים בדימוי (זו לא מטאפורה), הרי שקיים פה טרייד-אוף: הדרך היעילה ביותר טומנת בחובה סיכונים...

אני עושה שטויות על ימין ועל שמאל. כבר כמעט לא אכפת לי. כאילו שעברתי את סף הנזק המקסימלי.

יש לי המון בחיים כרגע. המון דברים טובים. אבל כולם הגיעו בזמן הלא נכון, רובם מאוחר מדי.

לחלקם לפחות אני עושה נזק. אני מנסה שלא, אבל לא מסוגל אחרת.

I wish it could all go away