זוית הפוכה

נפגשנו בתחילת החורף. אני זוכר את זה כי ירד גשם בפעם הראשונה שנסעתי לפגוש אותה. ירד גשם ועדיין במהלך היום היה מספיק חם כדי ללכת עם חולצה קצרה. מצד אחד זה נחמד שאתה לא קופא כל היום, מצד שני אתה סוחב מעיל סתם.

אבל זה לא מה שהטריד אותי באותם ימים. כבר הרבה זמן לא היה לי קשר מחייב, ומצאתי עצמי משתוקק להשלים את החסר. אין ספק שגם לגשם השוטף הייתה יד בדבר. הניקיון של הרחובות אחרי הגשם והריח הטרי באוויר מפיחים בי תמיד הרגשה של דף חדש. טוהר וחמימות. בהחלט שילוב מנצח. זה לא שציפיתי לקשר כובל, ידעתי בדיוק למה אני נכנס. חשבתי שתוך חודשיים-שלשה זה בטח יגמר. ככה זה היה תמיד.

וככה זה התחיל. נסעתי אליה (אז, כמובן, עוד לא הכרנו). עם המעיל ביד. יצאתי מהעבודה מוקדם, באופן לא אופייני בכלל, ועליתי על האוטובוס הראשון שהגיע. שילמתי את דמי הנסיעה, התיישבתי ופתחתי ספר. נסיעות הן הזמן היחיד שאני מוצא לקריאה. והאמת, זה זמן ממש לא רע לנצל ככה. מצד אחד נסיעות הן זמן לא מנוצל. מצד שני, לא כל אחד יכול לקרוא בנסיעה. לא יוצא לי לעשות דברים כאלה לעיתים קרובות, והאמת, קצת התרגשתי. אני לא בטוח שאני מכיר לחלוטין את הגרסה שלה לדבר. נדמה לי שגם היא התרגשה קצת. החורף, מסתבר, זו גם תקופה של התחלות חדשות בשבילה.

שקעתי בקריאה בזמן הנסיעה ואיבדתי תחושת זמן. ברגע שהתעשתי, ירדתי מהאוטובוס והמשכתי לטייל. גם אם זו לא הייתה התחנה האחרונה, אני בטוח שזה לא היה רחוק. וזהו. נפגשנו. לא מרגש במיוחד, אני יודע. זה היה קצת מבלבל... אני לא בטוח שהבנו מה אנחנו רוצים מעצמנו, אז גיששנו קצת ודיברנו קצת, ונפרדנו לדרכנו.

היה בה קסם מוזר. אני לא יודע להסביר את זה. זה כמו נשיקה ראשונה. פעם ראשונה לא משהו, אבל אי אפשר להפסיק. ועם הזמן אתה מתמכר.אז נפגשנו שוב, עוד באותו השבוע, וזה דווקא היה נחמד. אז נפגשנו שוב. ושוב. נהיה לנו מן הסכם כזה – הינו נפגשים בערך פעמיים בשבוע, לשעתיים-שלוש, ומדברים.

בבית, בלילה, הייתי שוכב במיטה על הגב, ידיים כמשענת לראשי, וחושב על כל מה שדיברנו. מריץ משפטים בראש. מדמיין את התרחשות האירועים. בעבודה, במהלך היום, הייתי עסוק וטרוד במיליון ואחד דברים. אבל בערבים... חזרתי אליה במחשבותיי. בסופי שבוע, באין התחייבויות אחרות הייתי חושב עליה אפילו יותר. יש בזה משהו... מעודד אך בעייתי. מצד אחד זה כיף, מצד שני – ממכר.

אתם מבינים, זה לא קל להבין שאתה קשור. כפות, כבול. יכולתי לעזוב בכל רגע, אבל לא רציתי. ברגע שאתה קולט את זה, אתה אבוד. ממש כמו אלכוהוליסט, או מעשן, או מסומם. כולם יכולים להפסיק בכל רגע, אבל לא רוצים. שבוע-שבוע, באדיקות כפייתית, מצאתי את עצמי אצלה. מקשיב. שותה כל מילה שלה כמו יין משובח שחבל לבזבז ממנו ולו טיפה בודדת. מכור.

וכמו בכל קשר, הגיע המשבר. הזמן עושה את שלו. אתה מתעייף ומתחיל לעשות טעויות. אתה נשחק ומתרגל לנוחות המצב, לזמינות התענוג שלך. עד כדי כך, שאתה כבר לא דואג לו כמו פעם. סדר העדיפויות משתנה. זה בדיוק מסוג הדברים שלא חשוב מה, לא תצליח להתחמק ממנו. החיים הם מאמץ אינסופי. אתה מתעייף. הזמן לא.

זה התחיל שבוע אחד, כשלא הגעתי. אני לא יכול להגיד שזה היה בכוונה, אבל זו הייתה תקלה שחיכתה להתרחש. עבודה והרבה. לרוב, מסתיימת מאוחר עד מאוחר-מאוד. ובאותו יום קבוע שלנו, עוד לפני שבכלל הצלחתי להבין שהעבודה הולכת לגזול ממני את מעט הזמן שלי איתה, כבר איחרתי את המועד. היה לי ברור שטעיתי ושאני אצטרך לשלם על זה, אבל לא חשבתי שהיא תיקח את זה ככה. בפעם הבאה שנפגשנו, ראיתי אותה באור אחר לגמרי. או שזה היה הפוך. איך שלא יהיה, היא הייתה שונה. אחרת. כבר לא כל כך הצלחתי להבין אותה. היה לי ברור שאי הרציפות באירועים שמה אותנו בנקודות שונות בעלילה, אבל היה לי הרושם שאנחנו מדברים שפות שונות לחלוטין. סינית. זה התחיל בזעיר אנפין. בין אם במשפט או במבט. משבוע לשבוע זה רק הלך והחמיר. מצאתי את עצמי מבולבל, כמו סירה בלב ים ללא מצפן. חיפשתי סימן. חוסר הכיוון שלי רק גרם לי להזניח אותה יותר. וכמו פצע מוזנח – עד שלא תשים תחבושת, זה לא יעבור. והבנתי את זה מעולה, רק הרבה יותר מדי מאוחר. משבוע לשבוע הרגשתי שאני מאבד אותה, אבל לא עשיתי כלום. עמדתי חסר אונים מול מפולת אדירה. ואז זה הגיע. נמאס לה. היא אמרה לי שאנחנו לא ניפגש יותר. זה נגמר בינינו וזה סופי. היא חשבה על זה מספיק ואין יותר מה להגיד. לא ידעתי מה לומר, אז לא אמרתי כלום. פשוט הלכתי.

זה אולי לא ישמע הוגן להגיד, אבל התחושה הראשונה שהרגשתי הייתה דווקא הקלה. איכשהו, בתקופה האחרונה בעיקר ניסיתי לרצות אותה והיא, בתמורה,  רק גרמה לי להרגיש לא ראוי. אמרתי לה שאני מצטער. היא לא הגיבה. הבטחתי להשתפר. היא גיחכה. שאלתי, איך היא מרשה לעצמה לוותר על כל מה שהיה. היא שתקה, אז עזבתי. מצד אחד זה מעצבן אותי, מצד שני לא יכולתי לצפות לשום התנהגות אחרת.

כאמור, תחושת ההקלה הראשונית נתנה מרגוע לנפשי המצולקת, לפחות לזמן מה. במשך החודש העוקב, מצאתי עצמי שקוע בעבודה יותר ויותר. המחשבה עליה אפילו לא חלפה בראשי. לילותיי היו צלולים ומתוקים מתמיד. אבל התגעגעתי. אפילו שלא ידעתי את זה. התגעגעתי. אני יודע את זה כי אחרי חודש זה נפל עלי כמו שני טון לבנים (איכשהו, שני טון נוצות לא נשמע כל כך קטלני). ואז לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה לרגע. בכל רגע פנוי שמצאתי לעצמי היא קפצה לראשי וצבטה את ליבי עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר. עשיתי צעד טיפשי ולקחתי חופש. כבר לא הצלחתי להתרכז בעבודה ופחדתי לעשות יותר נזק מתועלת. וכך, במקום להיזכר בה לעיתים, הרהרתי בה יומם וליל במשך חמישה ימים תמימים. בין אם בבית או אצל חברים, היא הייתה נושא השיחה היחיד. הייתי חייב לפגוש אותה שוב. ובכל יום שעבר, זה נהיה יותר ברור ופחות נמנע.

לכן כאשר חזרתי לעבודה ביום ראשון, מצאתי את עצמי שוב, כמו בפעם הראשונה, מחוץ לעבודה מוקדם ובדרך אליה. עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי ונסעתי למקום בו נפגשנו לראשונה.

היא כמובן הייתה שם. ממתינה בסבלנות לרגע שצפתה מראש. ואני, התרגשתי. אחרי כמעט שבוע שבו סידרתי את כל הדברים בראש ודשתי בהם הלוך וחזור עד אין קץ, התרגשתי כמו ילדה בת 12 בהופעה של היי-פייב. טוב, אולי אני מגזים.

ניגשתי אליה. תוך כדי שאני מתקדם, ראיתי שהיא לא מסתכלת עלי, אבל חשה בנוכחותי. ראשה היה מורכן אבל זיהיתי שבריר של חיוך בקצה פיה. ספק חיוך של הקלה, ספק חיוך זחוח.

וכשהגעתי, עוד לפני שפציתי את פי, היא העמידה אותי במבחן. כאילו חדרה לתוך מוחי וגנבה את תכנית הכיבוש שלי, היא ידעה לתקוף את בדיוק כירורגי את חולשותיי. כל התהליך ארך שעות ספורות, ובמהלכו נלחמתי בכל אוני. שלוח רסן, נתתי דרור לכל כוחי ושחררתי את כל מה שאגרתי במשך חמישה ימים. אט-אט ראיתי את עולמי חרב אל מול עיני בעוד היא מפלחת את עמדתי במילותיה, המשמשות אותה כמכחול ביד אמן.

הופתעתי. ובעודי מנסה להשיב מלחמה אחרונה אפסו כוחותיי ונכנעתי. ירדתי אל ברכי, מובס.

משפלותי, הרמתי מבטי וחיפשתי את עיניה. "קוונטים" שאלתי," האם תתני לי הזדמנות נוספת?"

"מועד ב' בספטמבר" הפטירה.

ובחיוך קל הסתובבה ויצאה מחיי לעת עתה.

אין ספק שהושפלתי. אבל אני לא דואג. במקרה הגרוע ביותר, אוכל לפגוש אותה שוב בסמסטר א'. החורף הרי, הוא תקופה של התחלות חדשות בשבילה.