טוב, אז נתחיל מהסוף.
זה הפוסט האחרון שלי. אין יותר טעם בבלוג הזה. לא שהוא שירת את המטרה לשמענה הוא הוקם, אני פשוט לא מצליח להביא את עצמי לכתוב את מה שעולה לי בראש. מה גם שקהל הקוראים הצטמצם משמעותית וכרגע הוא כולל בעיקר אותי.
אילת
סופ"ש קצר באילת. ירון, דקלה ואני (השמות האמיתיים שמורים במערכת). את דקלה ראינו רק בערבים כי היא צללה במקום אחר, אבל נוכחותה הורגשה בהחלט, נוכח העובדה שירון ואני מיצינו את ספקטרום נושאי השיחה שלנו עוד בדרך הלוך.
היינו באילת שלשה ימים. הראשון לא ממש התאים לצלילה (ים יחסית סוער, זרמים תת מימיים), באחרון השותף שלי היה חולה ובשני ביצענו כמה צלילות נחמדות למדי.
באחת מהן, הגענו אל החוף (בן הראש) כשהוא הומה אדם ובהמה (שזה סוג של אדם). הצלחנו להידחף בין בליל הממוטות, פרחות וערסים בני יומם אל המים. על מנת להשלים את האווירה, התנגנה לה מוסיקה נוראית בקולי קולות, מה שאני נוהג לקרוא לו "זיהום אקוסטי".
נעלנו סנפירינו, הרכבנו מסכותינו, וסת בפה, סימנו אחד לאחר לשקוע, ובין רגע מצאנו עצמנו בעולם אחר.
הזיהום האקוסטי החליף עצמו בדדמה מוחלטת, מופרעת ע"י קול הבועות הממריאות אל פני המים עם כל נשיפה.
הצפיפות ההמונית החליפה את עמה בחוסר משקל ובציפה רכה.
החום המחניק החליף עצמו בקרירות חולפת.
ניגודיות מושלמת.
ריחפנו להנאתינו במרחב הכחול, בין דגים צבעוניים ואלמוגים, מתקדמים דרומה באיטיות ומתמקדים בנקודות עניין.
אח, השלווה.
40 דקות ללא פטפוטים, מוסיקה מונוטונית, ללא עשן סיגריות, ללא הפרעות.
שאיפה, נשיפה.
40 דקות של שקט חסר משקל. ללא דאגות.
אני אוהב לצלול.
קולנוע
לפני כשנה מצאתי את עצמי בחופשת סוכות בחיפה עם ידידי הטוב, ערן. הגענו לחיפה כדי לראות כמה סרטים במסגרת "פסטיבל הסרטים הבין-לאומי", ובסופו של דבר דיי נהנינו.
הסרט הראשון של אותו היום, היה סרט יפני בשם "זר יקר שלי" בבימויו של קנג'י אוצ'ידה (Kenji Uchida).
מדובר בסרט יפני שלא מדבר על סמוראים או תקופת הקיסר או משהו כזה, והתיאור שלו בתכניה לא נראה מרגש. עם זאת, ידידי ערן חובב קולנוע יפני, ולכן כבר ב 9:00 לפנות בוקר מצאנו עצמנו באולם הקולנוע.
בניגוד לציפיותינו, הסרט היה מפתיע, מצחיק, שנון, ומלא אדרנלין. פשוט סרט גדול.
רק מה, מאחר והוא אינו שייך לאסכולת הוליווד, לא ניתן למצוא אותו בשום מקום.
ביקרתי באוזן השלישית כבר כמה פעמים, בתוכנות שיתוף קבצים אי אפשר למצוא אותו ורק מקמות נידחים מציעים אותו למכירה ברשת.
בשבת האחרונה, המיימוצה שלי הפתיעה אותי בעותק מקורי.
אין עליה.
אין לי מושג איך היא השיגה אותו ואני גם קצת מפחד לשאול, אבל היא השיגה לי אותו ואני מאושר. : )
שלום כתה א'
ביום ראשון הקרוב מתחילים הלימודים באוניברסיטת ת"א.
על פי התכנונים, ביום ראשון הקרוב, במסגרת אותה מתכונת, אני מתחיל תואר שני בפיסיקה.
הכל טוב, רק שהתכנונים לא תמיד תואמים את המציאות. במקרה שלנו (או רק במקרה שלי), לא ממש הגשתי את טפסי ההרשמה. גם בגלל שאני אדיוט וגם בגלל שפתאום צצה לה אפשרות חדשה שהשאירה אותי מבולבל.
התברר לי שאני עדיין סטודנט בטכניון, שקיימת תכנית מובנית ללימודים בקמפוס בת"א ושקרוב משפחה שלי הולך להיות ראש מחלקה בפקולטה רלוונטית.
עכשיו אני שוקל להישאר בטכניון.
לא יודע מה לעשות. נראה.
מולקולה
לאחרונה פרודתי מתקשרת לעיתים. אני לא נחמד אליה בדרך כלל, אבל לא בכוונה. פשוט שאחרי כל שיחה איתה אני מתדכדך.
זה לא עניין של "לא התגברתי". אני לא יודע להסביר. כנראה שיש פינות לא סגורות שלא נותנות לי שקט כשאני חושב עליה, ואני חושב עליה רק כשהיא מתקשרת.
אי לכך, קבעתי איתה שניפגש. נדבר. אולי ההרגשה שלי תשתפר. אולי.
פליק-פלאק
לפני כשלשה חודשים, התחלתי להתאמן בקפואירה. ללא ספק נדבקתי.
עד כדי כך, שהחלטתי להשקיע קצת יותר וללכת גם לאימוני אקרובטיקה. וככה מצאתי את עצמי, פעם בשבוע, מגיע לאימון של התעמלות קרקע ולומד כל מיני סלטות וכאלה.
ביום שני האחרון, עשיתי לראשונה פליק-פלאק לבד. לא על מזרון, לא עם עזרה.
אני גאה בעצמי. בגילי המופלג זה כבר לא פשוט.
החלק האבסורד הוא שאין לי ממש זמן לקפואירה כרגע... אבל זה ישתנה.
מילות סיכום
לא ממש בא לי לכתוב מילות פרידה. העיקר בגלל שזה דבילי ובגלל שאני לא מתרומם (not that there's anything wrong with that...)
אז שיהיה לכולם סוף שבוע נהדר ובכלל, ומי יודע, אולי אני אמצא את עצמי מעדכן כאן מדי פעם.
סה"כ: 65 פוסטים, 6 חודשים.
לילה טוב,
ג'ק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
