זוית הפוכה

זה פשוט לא יאומן באיזו קלות ההורים שלי מוציאים אותי מהכלים. ובאיזו עוצמה.

אני פשוט מאבד שנה מהחיים שלי על כל שלוש שעות בחברתם.

לא ברור לי ממה זה בא. אני אוהב את ההורים שלי ומעריך אותם. באמת. אבל איכשהו, הם יודעים ללחוץ על הכפתורים הנכונים, בסדר ובתזמון המדויק שמשגע אותי. וזה רק הם.

כל הסיפור הזה רק גורם לי להבין את חשיבותה של עצמאות. רק כשאתה מבין כמה זה קשה לחיות כשיש למישהו חזקה עליך, אתה יודע להעריך באמת חופש ועצמאות.

לכן, מעבר לחג העצמאות המגיע עלינו לטובה ואותו אני מאוד מקווה שכולכן חוגגות וכולכם חוגגים, אני מתכוון לחגוג לי חג עצמאות פרטי משלי, ביום שאני אברח מפה.

עד אז, אני אצטרך להשתדל להגיע לבית כמה שפחות ולמצוא לאן לברוח בשבתות.

וכמובן: למצוא דירה פור קריינג אאוט לאוד! בקצב הזה אני לא אשרוד את החודש.

תאחלו לי בהצלחה. אני צריך אותה.

חג עצמאות שמח!

ג'ק.

דברים שצריך לעשות:

1. מגורים.

הצעד המשמעותי ביותר אך, לצערי, עלול לקחת קצת זמן. המצב בת"א לא משהו מבחינת היצע וגם המחירים לא ממש ידידותיים. אני גם לא ממש מחפש בכל הכח למרות שזה חשוב לי.

2. בחורה נורמלית.

מדובר במשימה עם סתירה מובנית, ממש כמו דירה בת"א. החלק הבעייתי נופל במילה "נורמלית", מאחר שגם בחורות נורמליות למראה, דפוקות במידה זו או אחרת, מה שמוציא לי את החשק מכל העניין. אני צריך מישהי שתנער אותי אבל לא בא לי לחפש. המאמץ נראה לי מיותר לאור הנסיון שצברתי בשנה האחרונה.

3. תחבורה.

ניידות בת"א אומרת בדיוק דבר אחד, ויש לו שני גלגלים. רשיון כבר יש. רק חסר הכלי. גם כאן יש כמובן בעיה - איך אני אשרוד את ההורים שלי. אך, דיה לצרה בשעתה.

4. חופשה.

כמובן שזה דורש שסעיף 2 יושלם כראוי, כי אני לא רואה איך אני גורר את החברים שלי לטיול כשהם קבורים עם החברות שלהם. אבל, יאמר, שגם טיול ח'ברה יתקבל בברכה.

5. אקדמיה. 

הגיע הזמן להעלות קצת את הקצב.

6. תחביבים.

דווקא לזה אני מוצא זמן באופן חלקי. אני חייב לחזור להתעמלות קרקע באופן קבוע.

שלא תגידו שלא אמרתי.

ג'ק.

לפני קצת יותר מחודש, מישהי מהעבודה שלי שאלה אותי שאלה ממש מוזרה.

"ג'ק, אי פעם חשבת עלינו?"

פלאשבק.

במשך כמה חודשים לפני כן היינו בקשר ידידותי דיי טוב, נפגשים בערך פעם ביום לשיחה קצרה. בעיקר בגלל שגם היא וגם אני בין המפגרים היחידים שנשארים בעבודה עד השעות הקטנות.

עניתי בלי היסוס - "כמובן".

ד' היא בחורה דיי מעניינת. היא מפגינה בעיקר בטחון עצמי מופרז, שמשתלב יפה עם גוף חטוב, שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות חודרניות וחיוך מלא עוצמה. אחת לכמה זמן היא מרמזת על חולשה אפשרית, אך לא מספיק כדי לסדוק את השריון העצום שהיא בנתה לעצמה.

התשובה החפוזה נחה לה דקה קלה באויר, והשאירה מקום להסברים והסתייגויות.

"הפחד העיקרי שלי", הסברתי, "הוא שלקדם את מה שיש לנו הלאה, יכול להרוס את מה שכבר יש"

מי לא מכיר את הדילמה של להפוך ידידה לחברה? מה גם שאנחנו עובדים באותו מקום. דיי מסוכן.

מעבר לכך, תמיד יש להעריך את ערכו של מודיעין טוב. בכל זאת, אני מכיר את הבחורה כבר כמה חודשים. אני יודע שאני לא הטיפוס שלה.

אז למה היא חשבה עלינו?

היא צחקה אלי חיוך מלא שיניים והביטה לתוך עיני. "להיפך" אמרה. "אם יכול להיות יותר טוב, אז למה לא לנסות?"

אז ניסינו. הדייטים הראשונים היו ממש מוזרים והותירו אותי כמעט חסר אונים. האופי ההגנתי שלה לא אפשר לה לתת לי סימנים חיוביים אך גם לא היו סימנים שליליים. בסופו של דבר נשברתי והחלטתי לדבר איתה. לא מצאתי את הרגע הנכון לפתוח בשיחת הפרידה והנה היא כבר הקדימה אותי.

"אתה לא מתנהג כמו שהתנהגת לפני" אמרה לי כשישבה מולי בבר תל-אביבי שקט.

המשפט הזה סימן את ההתחלה לשיחה הכנה ביותר והארוכה ביותר שניהלנו. מעין תיאום ציפיות שהבהיר לשני הצדדים כמה רחוקים הם זה מזו וכמה חסר סיכוי היה הקשר הזה מלכתחילה. עם זאת, הסיום היה חיובי, ולא חד משמעי...

אותה חוסר ודאות הותירה טעם של עוד שנמחק מהר מאוד לאחר שבוע של התעלמות.

"היי... נעלמת. מתאים לך להיפגש השבוע?" שאלתי במסדרון. "נהדר! נקבע בהמשך השבוע" ענתה.

תוסיפו את מס השפתיים הזה למגע מקצועי משותף ראשון שלא הסתיים טוב, ותקבלו התנתקות מכוונת נוספת של שבועיים נוספים.

מאחר ואני מכיר אותה, ברור לי שהיא לא תתקשר. אמרתי לה שהיא פגעה בי, אבל היא לא תתנצל. זה חלק מהחזות שהיא פיתחה לעצמה. היא לא צריכה אף אחד. היא לא חייבת כלום לאף אחד. ואם למישהו לא טוב, שילך. היא תמצא אחר.

זה לא שאני מרוצה מזה, פשוט אין לי מה לעשות עם זה. אז התעלמתי בחזרה, מנסה למחוק אותה מזכרוני ולהמשיך הלאה.

אתמול היא התקשרה.

עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה.

חג אורים שמח.

ג'ק.