זוית הפוכה

דבר ראשון, תודה לך על התעניינותך בבלוג.

אני חייב להודות שעם כל התוקפנות שבתגובות שלך, את מעלה חשד דיי רציני שאת אכן אותה טלי מדוברת.

את מנתחת את האירועים ואת הכתוב מתוך נקודת מבט מאוד מתגוננת, ואת לא רואה את התמונה השלמה.

צביעות ושמחה לאיד הן אכן תכונות בזויות, אך את קוראת את המפה לא נכון. לפחות באופן לא שלם.

אין לי בעיה עם ביקורת באופן כללי, אבל הרושם שלי הוא שהתגובות שלך באות לפגוע בלבד ולא לתקן איזשהו עוול. אפשר לחשוב שאת נפגעת מהטקסטים שלנו בעצמך.

"אז אני לא מבינה איך את יכולה להפנות את הגב שלך"

מי אמר לך שהיפשושית הפנתה גב?

"שאם ג’ק גורם ליצירת מחנות מי בעד ומי נגד"

ג'ק לא יצר מחנות. היפשושית ושמש חברות של שני הצדדים. רק מה, שלאחר מספר חודשים נוצר מצב שהקשר עם צד אחד חזק יותר. אף אחד פה לא מסית. לא ג'ק ולא טלי.

"ובהנחה ואני כן הטלי הזו, תחשבי מה היא תרגיש כשהיא פתאום תראה את זה"

מתוך כל הטקסטים שקראת לא ממש הבנת שכנראה אותה טלי שכחה לחלוטין מקיומו של ג'ק, ואין שום סיבה שהיא תתהה לה אל הבלוג שלו. וגם אם כן, זה על אחריותה.

אילו היית קוראת את הבלוג שלה, היית מוצאת דברים שג'ק לא רוצה לקרוא. לכן ג'ק לא קורא.

לסיכום

תודה על ההתעניינות, אבל את הבעת הדעה שלך אנא צנזרי לפעמים הבאות. עצות לחיים אני לא מוכן לקבל מילדה בת 15 שמרוכזת בעיקר בעצמה ולא מסוגלת להבין סוגיות שהן קצת יותר מסובכות ממה שהיא רואה ב"קטנטנות".

לילה טוב.

במחשבה שניה, אני לא חושב שאת טלי. טלי לא היתה קוראת פה, לא היתה מגיבה ובטח לא היתה מתחבאת מאחורי שם בדוי.

אני גם מפרגן לה קצת יותר אינטיליגנציה.

במילותיו של עברי לידר: "זה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס..."

קצת קשה לי להזדהות עם "פנים אנגליות" אבל יש לי מעיל קצת משומש.

כל הסיפור הזה של להתחיל, להיפגש, להתאהב... להתאכזב, לדאוג, לקוות...

פשוט מתיש אותי.

זה נמצא סביבי בכל מקום, גם עמוק בתוך החיים שלי. אני לא יכול לסבול את זה יותר אבל גם לא יכול להתעלם.

זה לא שאני מבואס או משהו, פשוט לא רוצה להתמודד. אז יצא שכל היום ישנתי.

נכנסתי היום לבלוג של טלי. סתם, להסתכל. נכנסתי לשם לפני חודש בערך וגיליתי שהיא מאובססת על הבחור שהיא עזבה אותי בשבילו וזרק אותה. לא יכולתי שלא לשמוע את הגורל צוחק עליה בקול רם ונבזי. משום מה, זה גרם לי להרגיש טוב - היו לה שם כמה פוסטים מתבכיינים, ממש כמו שלי עליה.

פתאום התמונה שלה בעיני השתנתה. היא נראית לי כל כך טפשה וילדותית... לא סגורה על עצמה (גם אני כזה דביל?). מנותקת מהמציאות לחלוטין. פאטתית.

זה לא שאני לא מרגיש כלפיה כלום, אני פשוט לא בטוח מה. איך שלא יהיה, יש שם הרבה כעס.

דוחקים בי פה לסיים אז...  אסיים בציטוט:

"נשים. אי אפשר איתן, אי אפשר לירות בהן".

(מתוך "נשואים פלוס", אחת מאושיות תרבות הנינטיז כמו שאנחנו מכירים אותה)

וככה יוצא שבחיים שלי, הכל בא בתקופות.

עברנו תקופה שהכל היה רע... הבלוג הזה מבוסס עליה בעקרון.

עברנו תקופה שהכל היה טוב... קצרה אבל משמעותית.

עכשיו זו תקופה של התלבטויות קשות. הרבה גורמים חדשים נכנסו אל מערכות השיקולים שלי, וכרגע אני חושב על מזעור נזקים.

איך לפגוע בכמה שפחות אנשים, איך לעשות את זה ולא להיפגע בעצמי.

איך למצוא לי תפקיד טוב בעבודה בלי לשרוף גשרים ובלי ליפול לתפקיד גרוע...

איך להיסגר על עצמי בלי לפגוע בכרמית...

יותר מדי התפתחויות בקצת מדי זמן.

קשה.

נמאס.

אולי זה יעבור עם הזמן.

הייתי רוצה לציין רק נקודת אור קטנה שגיליתי היום. שלשה חודשים עברו מאז שטלי ואני נפרדנו. זה לא הרבה זמן, אבל בנסיבות הקיימות הייתי מצפה למצב סטאטי.

דיברתי היום עם היפשושית ושמש היקרות וגיליתי שלמרות שרשמית הן חברות שלה, הן מצדדות בי בכל הסיפור. לא סתם, הן חושבות שמגיע לי יותר טוב.

יותר חשוב מזה, למרות שהן רשמית חברות שלה, הן בקשר איתי. ניצחתי בקרב חלוקת החברים.

מבחינתי, זה הרווח העיקרי שלי מכל הסיפור.

לילה טוב וסופ"ש נהדר,

ג'ק.