האומץ לעוף.

קורה לכם שאתם חושבים על משהו ואומרים לעצמכם שאתם חייבים לכתוב על זה בבלוג ואפילו מריצים כבר את הכתוב בראש...?

אז זה קורה לי המון כשהמחשב לא בהישג יד...

ואז, ברגע האמת...הכל פורח או שפתאום נראה לא חשוב.

האמת שיש הרבה דברים שהייתי מתה להתייעץ איתכם, לשתף אתכם, אבל בגלל שאני לא אנונימית ובגלל שהבלוג פתוח לכל אני לא ממש יכולה לכתוב על זה...

ביחוד בכל מה שקשור לילדים...שם אני הכי ניזהרת בכבודם.

אבל יש משהו שבכל זאת הייתי רוצה לשתף אתכם...

הקטנה שלי, נועה, בונבון מתוק , חודש הבא בת 9 .

מתוך הארבעה שלי היא היחידה ששמנה...(והיא ממש שמנה)

אז בהתחלה זה לא נורא, זה אפילו מתוק כזה...

אבל עכשיו זה כבר לא צחוק, זה אפילו מפחיד אותי...

מבחינה בריאותית, שלא תפתח כל מיניי דברים בעקבות השומן כמו למשל כולסטרול או סוכר וכו'...

שלא לדבר על המקומות האפלים אצלי שזה מעורר...

נכון, לא הייתי ילדה כזו שמנה, הייתי שמנמונת, אבל עדיין, כל התיסכולים, כל כאבי הלב, כל רגשי הנחיתות שהיו לי עולים וצפים ומאפילים...(כל כשלון שלי תליתי בשומנים).

תמיד השוו אותי לאחותי שהיתה (וגם היום) הרבה יותר רזה ממני, תמיד ירדו עליי שאעשה דיאטה כי לא יפה להיות שמנה...

אפילו ההורים שלי שאוהבים אותי ותמיד לצידי, אפילו הם היו כאילו בצחוק מתבדחים על זה...כן, אין לי ספק שהם לא חשבו לרגע שזה עושה לי משהו כי שיחקתי אותה קולית, כאילו שלא מזיז לי...

לקח לי הרבה שנים לעבוד על זה, לאהוב את עצמי , את גופי כמו שהוא...לא להתבייש, ואז מהמקום האוהב הזה, רק מהמקום האוהב הזה הצלחתי לשמור עליו...

אי אפשר לשמור על הגוף ממקום של שנאה, רק ממקום של אהבה.

המזל של נועה שיש לה אמא שמפרגנת לה, שאומרת לה כמה היא מדהימה וחכמה, שלא אומרת לה ששומן זה לא יפה...אני אומרת לה ששומן זה לא בריא, לרגע לא מנגנת לה על קטע חיצוני...למרות שאני מודה שהיו לי כמה התפרצויות ברגע של תסכול, רגעים שכעסתי עליה שלא באשמתה ושאכלתי את הלב עליהם אחר כך...(נו, אני גם אנושית).

היא ילדה מבריקה, מתוקה ואהובה, יש לה חברות ואוהבים אותה...

כמעט תמיד באות אליה חברות או שהיא הולכת אליהן...

למרות שאני בטוחה, גם אם היא לא מספרת, שיורדים עליה בטח בגלל השומן...

הבעיה כל הזמן היתה שבכל פעם שדיברתי איתה היא היתה אומרת לי "אני לא שמנה"...וכנגד אמירה כזו לא יכולתי לעשות איתה כלום.

בתקופה האחרונה היא יותר מוכנה לשמוע על דרכים להורדה במשקל.

בקיצור, הלכתי שבוע שעבר לרופא הילדים שלה בקופת חולים מכבי, לקחתי הפניה לבדיקות דם ולדיאטנית.

יום שלישי שעבר עשיתי לה בדיקות דם בפעם הראשונה בחייה.

מה אומר לכם? מסכנה, היא כל כך פחדה, לא ישנה כמעט בלילה, בבדיקה עצמה היא בכתה תוך כדיי שאני מחבקת אותה ואחרי הבדיקה, כמה דקות אחרי שהאחות שלפה ממנה את המחט, היא הקיאה...הוציאה את כל הפחד החוצה.

ברגע שנראה שאין שום בעיה פיסיולוגית נוכל לטפל דרך דיאטנית, בנתיים אני גם בודקת אפשרות של התעמלות משולבת עם דיאטנית, שמעתי שיש משהו דרך הקופה, אלו דברים שלא מספרים לנו, כשהלכתי לרשום אותה לחדר כושר לילדים סיפר לי הבחור שם שהוא שמע שיש התעמלות מסובסדת דרך מכבי.

בקיצור עד שיגיעו תוצאות הבדיקות אני בודקת מה מגיע לנו דרך הקופה ומקווה שנתחיל דרך חדשה...נועה בכל אופן מגלה רצון , דבר שלא היה בחודשים הקודמים.

אשמח לשמוע אם גם מישהו מיכם התמודד עם דבר דומה.

ובנושא אחר...

יום חמישי בערב, כשעבדתי פיצול, מצאתי בשירותים של הבניין, על הכיור שתי טבעות זהב...

כאב לי הלב שיבוא מישהו וייקח אותן, לכן לקחתי אותן ושמרתי אצלי ושמתי מודעה שמי שאיבדה את הטבעות תתקשר אליי ותקבל אותן תמורת סימנים.

הבוקר התקשרה אליי אותה אחת שאיבדה אותן, היא באה אסירת תודה ואמרה לי שהיא לא האמינה שמישהו ימצא ויחזיר לה אותן, אפשר היה לראות את השמחה בעיניה...

ואני כמובן שמחתי שהבוקר גרמתי לפחות למישהי אחת לשמוח ולראות שהעולם יותר טוב ממה שחשבה  (נו, שמאלצי, אני יודעת, אבל נכון ).

יאללה, אני קמה להכין לי קפה, אפילו אני התעייפתי מהאורך של מה שכתבתי..