האומץ לעוף.

הבוקר שמתי את הרכב שלי במוסך כדיי לסדר כמה דברים שלא סובלים דיחוי...ודוקא הבוקר הגשם לא פסק לרגע.

לקחתי מונית שרות מהכביש הראשי לכיוון המשרד...

המנייאק עצר לי חצי מטר מהמדרכה, למרות שביקשתי ממנו להתקרב כמה שיותר קרוב למדרכה...

בקיצור, נתתי זינוק, אבל אף פעם לא הייתי ממש טובה בקפיצה לרוחק...וטראחחח...לתוך השלולית.

 שלולית אמרתי?... זה היה נהר שוצף וקוצף...

כל המכנס שלי, הגרביים והכפכפים התמלאו במים...

מה אני מבינה מה?...אני רגילה לעלות לאוטו ולרדת מהאוטו...

אפילו מטריה אני בקושי יודעת לתפעל...

דוקא חשבתי לרדת ולקנות לי גרביים חדשות...אבל בין כה אני צריכה לחזור למוסך במונית שרות שוב ובטח המנייאק יעצור לי שוב רחוק מהמדרכה ובטח גם שם יהיה נהר...

אז בשביל מה להתאמץ...

האמת שהגשם הזה בהחלט מבורך...הגיע הזמן.

למרות שאני בהחלט שמחה שזה הולך להסתיים...

דיי, לא אוהבת את החורף, רוצה שמש וימים חמים.

אתמול הלכתי לפוקס, לנצל את ההנחה שניתנה לי בגלל יום ההולדת שהיה בפברואר, ומכיוון שההנחה תקפה רק בחודש של היום הולדת, לקחתי את הבת שהשניה שלי ועשינו קניות...

אחר כך הלכתי לסופר פארם וניצלתי גם שם את ההנחה שניתנה לי.

האמת שזה שווה...

בפוקס, לחברי מועדון יש 30 אחוז הנחה + ההנחות של החנות.

בסופר פארם יש 60 אחוז הנחה.

אבל ההנחות תקפות רק בחודש שחל בו יום ההולדת.

אתמול קיפלתי הרים של כביסות ועדיין יש לי מלא כביסות לכבס ולקפל...זה פשוט לא נגמר.

לפעמים זה כל כך מתסכל שהבית זה בור ללא תחתית...

כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך...

האמת שאני לא מצליחה להתמודד עם הכל, אני משתדלת שהסלון והמטבח יהיו מסודרים רוב הזמן...אבל שאר הבית, אני לא ממש מצליחה להגיע למצב אופטימלי...כל הזמן רק "מכבה שריפות"...

יש רגעים שבא לי להיות כמו הנשים של פעם...

לקום בבוקר, לארגן את הבית, לשבת עם הקפה ביד (רק שהקפה שביד יהיה באיזה בית קפה טוב...).

טוב נו, זה המזג אויר הזה והרגליים עם הגרביים הרטובות שגורמים לי לכתוב שטויות...

הלכתי לפני שהרטיבות תגיע לי למוח...

תהיו אופטימיים, מכאן המזג אויר רק יילך וישתפר...