האומץ לעוף.

המקצוע הכי קשה, שלא מרוויחים ממנו אגורה, שעובדים בו 24 שעות...זה ההורות.

מה אומר לכם? לא קל להיות הורה...

ולמה נזכרתי לאמר לכם את זה פתאום...?

כי הבוקר, יובל שלי (כיתה ו') יצא עם הכיתה שלו ל"יד ושם"...

כבר מיום שישי הוא התחיל לנגן שהוא לא רוצה ללכת כי זה לא טיול כייפי, אני כמובן לא הסכמתי לוותר...וככה עבר הסוף שבוע והבוקר הוא לא רצה לקום ללכת ל"טיול"...

ניערתי אותו בכוח מהמיטה ואמרתי לו שאין דבר כזה, בית ספר זה לא צחוק וה"טיול" ל"יד ושם" זה דבר חשוב...

אמרתי לו שבית ספר זה לא רק כדורגל וחברים...

וכל "טיול" שהוא במסגרת שעות בית הספר הוא חובה, גם אם לא בא ללכת...

בקיצור, הבוקר נמרח, הוא לא רצה לקום ולהתארגן, אני כבר הייתי ממש על טורים...גם ככה הבוקר לא קל לי , גם ככה יש לי לארגן את עצמי ועוד להתמודד איתו, הייתי ממש עצבנית...

לאחר שלא ויתרתי, ולאחר שממש הכרחתי אותו להתארגן הוא יצא מהבית אחרי שמונה, הוא בכוונה נימרח, אולי האוטובוס יברח לו...

בקיצור, אחרי שיצא מהבית הוא פתאום חוזר ואומר לי שהוא רואה את האוטובוס והוא לא רוצה ללכת, לא נעים לו...

"אין דבר כזה" אמרתי לו, שמתי עליי מעיל ויצאתי איתו לכיוון בית הספר (אחרי שהתעצבנתי על בעלי שהוא לא עושה את זה )...

ליוויתי את יובל לבית הספר, תוך שאני מסבירה לו את חשיבות ההליכה ל"יד ושם"...לא נראה לי שהוא ממש הפנים את זה...

ליוויתי אותו עד הכניסה לבית הספר כי הוא לא רצה שיראו שאני באה איתו (וכמובן שאין לי שום כוונה לבייש אותו)...

הלכתי לכיוון הבית וקצת חששתי שהוא יעשה אחורה פנה...

התקשרתי לבית הספר לוודא שהוא נכנס לכיתה, הם קראו לו ברמקול שיבוא למזכירות (הוא בטח רצה לאכול אותי באותו הרגע ), ואחרי שתי דקות אמרו לי שהכל בסדר והוא הגיע.

לפחות נרגעתי שהוא שם ולא יוכל להתחמק, כן...זה מפחיד אותי , הוא הריי היה יכול להתחמק ולהסתובב ברחובות במקום ללכת...

למרות שלא ממש מתאים לו לעשות את זה, אבל ילדים...לכו תדעו.

אני עדיין נסערת...עדיין כועסת...על כל העולם...

על בית הספר- שלא השכילו להבהיר לילדים שזה לא טיול אלא סיור לימודי חובה ועל כך שלא הבהירו לילדים שמי שלא יבוא יקבל עבודה גדולה להכין בנושא השואה...תאמינו לי, רק המחשבה על עבודה גדולה היתה גורמת לו לקפוץ מהמיטה בבוקר וללכת ל"טיול" הזה...

על בעלי - שלא התחשב בבוקר הצפוף שלי ובלחץ שלי (הרי אני עושה הכל לבד כל בוקר )  ולא הלך הוא איתו לבית הספר ובדק שהילד נכנס לכיתה.

על יובל- שלא יודע לקחת אחריות ושלא מבין שחשוב ללמוד על השואה.

על עצמי- הכעס על עצמי הוא הכי לא ממוקד, הכי לא ברור...אבל הכי קשה...(ואולי קשה לי לאמר ברור למה אני כועסת על עצמי).

כן...אני מנסה להרגע מהבוקר הזה ולהזכיר לעצמי שזה בוקר אחד מיניי בקרים רבים שהם לא ככה...ושיובל בסך הכל ילד מקסים וחכם, וילדים פשוט צריכים הכוונה, ובכל גיל הם בודקים גבולות...

זה לא נגמר ברגע שהם יודעים להתלבש ולהתקלח לבד.

זהו...

זה בטח יעבור לי...

למרות שביננו, מה שעוד מבעס אותי זה העובדה שהילד הלך עצבני, נו מה אני אעשה, הלב האימהי שלי, קשה להפריד אותו מההגיון.

כואבת לי העובדה של איך שהדברים קרו...זה שהכרחתי אותו, זה שצעקתי עליו, זה שמשכתי אותו בכוח מהמיטה, זה שהוא הלך עם עיניים נפוחות מבכי...אוףףף.

לפעמים, ברגעים כאלו אני תמיד מתחילה לחשוב, אולי אני עושה איזו טעות, אולי יכולתי לנהוג אחרת, אולי הייתי קשה מידיי...

לא יודעת...לא קל...

טוב, יאללה, חפרתי לכם מספיק על הבוקר...

יעבור לי, זה תמיד עובר לי אחרי שאני רואה שהילדים לא לוקחים את זה קשה כמוני...

טוב נו...למען ההגינות (והפולניה שבי)...

יובל הגיע אתמול בתחרות "סבב פרינס" בטניס לחצי גמר...

הוא נפל בחצי גמר ועכשיו נשאר לו להתמודד על מקום שלישי-רביעי, שזה מקומות מכובדים...

הוא אלוף הילד הזה, אלוף!