האומץ לעוף.

התברכתי בחברים טובים...

בחברים אוהבים ואכפתים...

בחברים שרואים אותי באמת...

לפחות רוב חבריי הם ככה.

אחד מהם הוא א'...

א' תמיד היה בעדי, תמיד פירגן לי, תמיד טען שאני משהו.

כשהייתי בדאון הייתי הולכת אליו למשרד, שותה קפה וחוזרת מחוזקת...:)

הוא תמיד היה מרגש אותי עם המילים הטובות עם האהדה שלו עם הראייה החדה שלו אותי...תמיד הייתי יושבת דומעת ושומעת אותו והוא היה מתרגש ממני, מתרגש מהעובדה שהמילים שלו מרגשות אותי.

הוא תמיד מצחיק אותי (ומרגש אותי באותה הנשימה) כשהוא אומר שבגלגול אחר הוא היה חוטף אותי...

לפי כמות האנשים שאמרו לי את זה אני צריכה לעשות כמה גילגולים. (נו בסדר, אז מותר לי לא להיות צנועה לפעמים ).

הנוכחות שלו בחיי גרמה לי ועדיין גורמת לי לבטחון מסויים.

הוא בין הגברים הבודדים שהנוכחות שלו לא מלחיצה אותי, לא גורמת לי לאי נוחות, לא שמה אותי במקום הזה של בטח הוא רוצה יותר...

גם אם הוא רוצה יותר, הוא מבין טוב טוב את מהות היחסים שלנו.

חברות עם בנים יש בה גם איזה ביטחון פיסי מעבר לכל מה שיש בחברות רגילה.

אני חושבת שרוב החברויות שלי היו עם בנים למרות שבחברויות עם בנות יש איכויות מסוימות שאין עם בנים.

היו שנים שלא ממש סמכתי על נשים, שלא ממש ראיתי את האיכות בחברות עם נשים...

בשנים האחרונות, אחרי ששיחררתי את הדברים המפחידים שישבו לי שם, אני יותר מתקרבת לנשים, אני יותר סומכת עליהן, אני יותר בת ברית שלהן והן שלי.

אני לא יודעת מה פתאום כתבתי את הפוסט הזה היום...

אולי כי א' התקשר הבוקר וריגש אותי מאוד.