האומץ לעוף.

יום כיפור הוא יום דיי מדכא מבחינתי, אני כבר כמה ימים לפני חיה בתחושה של "יאללה, שיעבור כבר"...

כן, אני צמה ואין לי תשובה חכמה לאמר למה...יש לי רק תשובה פשוטה...כי מסורת זה חשוב.

בתור ילדה דתיה יום כיפור היה לי יום לא קל, הייתי הולכת לבית הכנסת, יושבת שם שעות...היום לא היה עובר לי, לא הייתי רוכבת על אופניים...הייתי הולכת מרחקים מהבית עד לבית הכנסת שאבי היה מתפלל בו.

היום אני בד"כ יורדת בערב עם הקטנה למטה, מסתובבת, פוגשת שכנים, מכרים, חברים...ולמחרת מבלה את רוב היום בקריאה ושינה.

שתי הגדולות שלי צמות, יובל עדיין לא צם, שנה הבאה בר מצוה ואז הוא יחליט...הוא עדיין רוכב על אופניים עם החברים שלו...

וזה נורא מפחיד כי אני שומרת את יום כיפור כמו שצריך (לא מדליקה אור, טלויזיה, מחשב וכו') ואני לא מחזיקה סלולרי, אז עד שהוא חוזר הביתה הנשמה יוצאת לי...הם רוכבים מרחקים שזה מפחיד.

בעלי לא צם וזה בסדר.

במוצאי כיפור אני בד"כ לוקחת את מי שרוצה מהילדים לשמוע תקיעת שופר (פעם כולם היו באים איתי, היום לצערי כבר לא ממש)...ושעה אחרי צאת הצום יש לנו מסורת של ללכת לנאפיס לאכול...נראה, אולי השנה נשנה וננסה מסעדה אחרת.

קראתי היום בעיתון שהנהלת הספארי קיבלה מכתביי התנצלות עם כסף בתוכם מאנשים שרימו, שהכניסו ילד בחינם, שקיבלו עודף יותר ולא החזירו וכו'...וזה נורא הצחיק אותי...

אנשים פתאום נכנסים לבהלה לפני כיפור...

ומה שהכי הצחיק אותי מעבר לבהלה, זה העובדה שאני בטוחה שהם בטח ימשיכו לעשות את המעשים האלו בעתיד.

זה כמו העבריינים שפתאום ברגע האמת, ברגע הופעתם בבית משפט הם שמים כיפה, פתאום הם נזכרים שמישהו שם למעלה רואה אותם...

אני יודעת שאני מבקשת סליחה כשצריך, לא מחכה ליום כיפור בשביל זה.

ויש כמה אנשים שהייתי מאוד שמחה אם היו מבקשים ממני סליחה (רק כדיי לסגור מעגל).

בכל אופן, שיהיה לכולכם גמר חתימה טובה, שמעשיכם ייקחו אתכם למקומות טובים ומיטיבים...

וזכרו...בכל רגע נתון אפשר לשנות דרכינו לטובה...הכל הפיך, הכל...חוץ מהמוות.