האומץ לעוף.

פתאום דיגדג לי... באצבעות...

הכתיבה תמיד הייתה חלק ממני ובשנים האחרונות משהו הלך שם לאיבוד...

אולי בתוך החיים שפתאום השתנו לי לפני כמה שנים...

אולי כי ישרא עזרה לי לברוח קצת לבלבלות שלי...

אבל תמיד האמנתי שמהבלבלות יוצאים דברים טובים בסופו של דבר...

והנה אני כאן... 

כמעט 8 שנים מאז שהחלטנו שהגיע הזמן לסיים את הזוגיות הזו... וסיימנו.

נשארנו משפחה, אבל כבר לא בעל ואישה...

ההתחלה הייתה לא פשוטה... החברה גורמת לך להרגיש שלהיות גרושה זה אומר שיש בך משהו פגום...

שלהיות גרושה זה אומר שעכשיו אין לך סקס קבוע בבית אז בטוח את תקפצי על כל הזדמנות ותריירי על גברים כל הזמן...

לקח לי קצת זמן ללכת זקוף ולומר שאני גרושה ושטוב לי... 

הגירושים עשו טוב לי ולו...

הוא יצא לעצמאות, פתאום גילה מה הם החיים האמיתיים, לבשל, לנקות, ליצור חיי חברה... 

מערכת היחסים שלו עם הילדים השתפרה... משהו נעשה שליו שם... הוא אבא טוב (מה ששלו שלו :) )

אני יצאתי לחופשי... הנשמה שלי יצאה לחופשי... :)

תחושת השחרור... אחת התחושות הכי מענגות שיש... 

לא מתחרטת לרגע על המהלך הזה, נכנס לי אוויר חדש לריאות...

היו גברים פה ושם... מערכות יחסים קצרות...

לפני קצת יותר מארבע שנים חברה הכירה לי מישהו... שונה, אחר, מיוחד (כך חשבתי בזמנו).

לקח לי קצת זמן לתהות על קנקנו... 

הייתה לנו חברות שונה, מיוחדת... ארוכה יותר מכל המערכות שהיו לי... אהבתי אותו על כל יתרונותיו וחסרונותיו...

הייתי סקפטית בהתחלה (מודה) אבל אחרי שלאורך כל הזמן הוא אמר לי שאני היחידה ושהוא לא רוצה לוותר עליי ושהוא אוהב...

האמנתי... אני טיפוס שמאמין והוא היה משכנע, אלוהים כמה שהוא היה משכנע... עשה ממני נסיכה... 

עד לאותו היום שבו הו חצה את הקו האדום ופגע באחת הנקודות הכי רגישות שלי... מכה לתוך הבטן הרכה שלי... 

משהו נשבר בי אבל הייתי חזקה, חתכתי את זה את בלי להניד עפעף...

תחושת השחרור הזו... מהפחד לאבד... הייתה אלוהית...

הפעם בחרתי לאבד ... 

אני יודעת לקחת מהחיים את כל הדברים הטובים שיש להם ואני באמת מאושרת...

אבל כן, יש רגעים שבא לי עוד... 

וואוו... יצא פוסט ארוך יחסית לאחת שלא כתבה המון זמן... 

הייתי רעבה והתנפלתי על הארוחה