האומץ לעוף.

היי ...

...פתאום ככה...סתם בלי להתכונן...

ישבתי והבטתי על חיי...

השכונה...הבית שגדלתי...

החברים מהקומה התחתונה...

שהלכו...ואין יודע לאן....

השכנים שהיו אוספים אותי לביתם...

כשאיבדתי את המפתח...

המשחקים שאין אותם יותר...

עם חול , מקלות ואבנים ברחובות....

הדיבורים עם כל הבחורים...

על גדר האבן מתחת לחלון...

הבחור מהבניין ממול...שעשה לי שאתאהב...

הזבל שהורדתי כמה פעמים ביום...

רק שיבחין...רק שיסתכל...שאולי גם יתקרב...

והמחשבה הזו עוטפת אותי...מציפה...ומחממת...

והיום...ממש כמו אז...

הילדה שבי עוד מתלהבת...ממשחק...מחברים שאוהבים...

ממילה יפה ומחממת...

מחיזור ללא מוצא...(כן עדיין מסמיקה...)

והכי... הכי...אני אוהבת...לראות את ילדיי...

הולכים בעקבותיי....

מתלהבים מכל דבר...

ממלאים את הבית בחברים שאוהבים...

מתענגים מחיבוקיי...נשיקותיי...(ואני טורפת אותם...)...

והכי הכי...

האור הזה...בעניים שלהם...הנוצץ.....

שאני רואה ...חווה...ומרגישה...

את ילדותי שלי...

אז...מה נותר לי לאחל לכולנו...שתמיד ידלוק הניצוץ בעניים...שתמיד נאהב...

ושנצליח לתת לילד שבנו לנצח...את כל המכשולים...והדפוסים שמונעים מאיתנו

לשמוח ולהנות הכי שאפשר...

לילה טוב וחלומות מתוקים...

                                                                  שלכם - איריס