האומץ לעוף.

בוקר....שיגרה מבורכת....

בקושי קמתי....הייתי עייפה מהיומיים חופש שלקחתי....

האמת...?...נימאס לי....

לא רוצה יותר לקום ראשונה בבוקר....

לא רוצה להכין סנדוויצים...

לא רוצה לצעוק לכולם לקום...

לא רוצה לחפש להם גרביים בכביסה...(נכנסים זוגות...יוצאים בודדים...תעלומה...)...

לא רוצה להיתרוצץ בין החדרים לבדוק שקמו...התארגנו...ציחצחו...הכינו ...לא שכחו...

ובין לבין לארגן את עצמי...להיתלבש...לסדר את השיער הסורר שלי...להיתאפר...

ולצאת רעננה עם מוח מחודד וגוף מלא כוחות לעוד יום חדש...

להסיע לחוג...להחזיר מהחוג...

לשבת על השיעורים...לנסות לעזור...והם רק מתרגזים...אומרים שאני לא יודעת להסביר...

לצעוק ..."מי לא התקלח?..."...(הדוד כבר נחנק...)...

לנדנד להם שכבר מאוחר...צריך לעלות למיטה...(ולשמוע אותם אומרים את מילת הפלא..."עוד רגע"...)....

ובכל זאת....

השיגרה אכן מבורכת...

לא הייתי מוותרת על החיבוק והנשיקה של הילדים על הבוקר...(אוח...מתה עליהם...)...

לא הייתי מוותרת לאמר להם להיתראות...ובהצלחה במבחן...(כי רק בבוקר סיפרו שיש בכלל...).

לא הייתי מוותרת למרוח להם כל אחד מה שאוהב...עם המון אהבה בסנדוויץ...

לא הייתי מוותרת על עשיית הצמות המתוקות לנועה הבונבונה...

לא הייתי מוותרת לקחת אותם לחוג ולהחליף כמה מילים בדרך...

לא הייתי מוותרת לדעת מה הם לומדים....

לא הייתי מוותרת ללכת אליהם למיטה...לנשק לחבק...לשיר שיר ערש...(כן...כן...עדיין...)...

ולא הייתי מוותרת על ההמולה ...שמזכירה לי שיש חיים בבית הזה....

בילבלתי אתכם אה...?.....(שוב...)...

כן...אני מאוד אוהבת את התפקיד שבחרתי לעצמי...(אמא...רעיה...אישה עובדת...)...

ולמרות הכל עדיין דואגת לתחזק את עצמי....

משחקת טניס...(אוהבת את האדרנלין שמתגבר....)...

יוצאת עם חברות...לבתי קפה...לפיטפוטי נשים....(אנחנו אלופות בזה...)....

יוצאת לחוגים שמעשירים את הנפש ...(משתייכת לקהילה שנקראת קהילת דרור....)...

ובימיי שישי עם הבעל והחבר'ה קבוע יוצאים...(בליינים לא קטנים...)....

ולפעמים סתם עם עצמי...

אני מנסה לחשוב מה הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה...ולא מוצאת....

טוב...מה זה משנה...זה מה שיצא....

אז...שיהיה לכולנו אחלה בוקר...ואחלה חיים....

ושלא נפסיק לתחזק את עצמנו...גופנו...ונשמתנו...

                                   שלכם...איריס