האומץ לעוף.

את המכתב הזה הייתי מאוד רוצה לכתוב...אבל אני יודעת שלא אעשה את זה...

אולי פעם כשהאומץ שלי יהיה חזק, והבכי לא ישתחרר כ"כ מהר, אעיז לאמר להם...

בוסים פלצנים שלי...

יותר מעשר שנים אנחנו יחד, עשר שנים שבהם המשרד הזה היה ביתי השני...ועדיין הוא.

אתם כל הזמן אומרים לכולם שאני הבוס כאן...(בטח, מילים לא עולות לכם כסף...)

אתם מספרים בחברות הביטוח שאני משהו, משהו...(גם זה לא עולה לכם אגורה...)

אתם סומכים עליי ועם הזמן האצלתם עליי יותר ויותר סמכויות...(ועבודה...)

אתם דואגים לקבל תמורה עבור כל אגורה שאתם משלמים...(אבל "שוכחים" לתגמל...)

אתם יודעים שאפשר לסמוך עליי...עד כדיי כך שלפעמים זה עושה אתכם לאימפוטנטים...

(איריס תעשה, איריס תברר, איריס תפיק וכו'...)

אני כ"כ חיה את המשרד שלפעמים כשאני הולכת הביתה אני כ"כ הזמן חושבת ומנסה להיזכר שלא שכחתי משהו חשוב לעשות..

תמיד כשהזעקתם אותי מהבית דחוף כי מישהו מוציא אוטו חדש ולא יכול לחכות למחר, הייתי רצה ועושה את העבודה לשביעות רצונכם...

כשהייתי בחופש, הפלאפון שלי היה פתוח לשרותכם, הסברתי לכם טלפונית כל מה שלא ידעתם...פעם אפילו בדרך לאילת הסברתי לכם במשך שעה שלמה איך להוציא תעודת חובה מזוינת...

אני מייצגת אתכם כל שבוע בפורום עסקים (I.B.C)...קמה מוקדם והולכת על חשבון זמני הפרטי...כולם חשבו שהמשרד שייך לי...לא האמינו שאני "רק" פקידה אצלכם...

אני משרתת את שלושתכם...(פעם הייתם שניים)...עושה ב- ארבע וחצי שעות עבודה של תשע שעות...וזה לא מספק אתכם...רוצים לסחוט עוד ועוד...

אתם קוראים "איריס..."...סתם בלי סיבה...רק מתוך הרגל...מעניין אם גם בבית בלילה אתם צועקים "איריסססס"....

השכר שאתם משלמים לא שווה ערך לעבודה שלי...אבל לצערי עדיין כל גרוש חשוב לי מכדיי שאזלזל בזה...ואתם מנצלים את הצורך הזה.

יותר מ- 10 שנים ואולי רק פעם אחת לפני הרבה שנים צ'יפרתם אותי...

שום תמורה עבור עבודתי אין לי...לא כספית ולא רגשית...

כל טלפון קטן שיש לי אתם מתחרפנים (ואני לא מדברת שיחות חולין, זה רק דברים דחופים בד"כ, או שיחות של חצי דקה)...אתם כועסים כאילו עכשיו אני בג'קוזי מתפננת...

אתם סופרים לי את מספר הפעמים שאני הולכת לשרותים...אבל שוכחים לספור את הדקות הרבות שאני נותנת מזמני ועל חשבוני...

אה, ורציתי לאמר לכם עוד דבר אחרון...שאולי בזכות היחס הזה אני יותר ויותר רוצה לפרוץ החוצה בכוחות עצמי וסוף סוף לעשות משהו עם עצמי ועם הכישורים שלי...

זהו, נמאס לי, אני מקווה לאגור את הכוחות והאומץ ולפנות אליהם ולבקש את מה שמגיע לי שזה: העלאה בשכר + שינוי כל הגישה לעבודה שלי (אני לא סוס עבודה)...

                                   אז תהיו טובים ותחזיקו לי אצבעות שאצליח יום אחד

                                   לדרוש את מה שמגיע לי (ומגיע לי)....

                                                                  שלכם - איריס