האומץ לעוף.

היום היה לי מקרה לא נעים באימון טניס...

האמת...?...לא האמנתי שבחיי הבוגרים יקרה לי דבר כזה...

מה שאני הולכת לספר לכם נראה לי לקוח מאיזה ריב בגן הילדים...אבל בעובדות לא מתווכחים...ככה זה קרה בדיוק:

יש לי שותפה לטניס שהיא גם חברה טובה שלי...ואנחנו מתאמנות יחד...

ימיי שני הם ימי האימון עם המאמן ובשאר הימים אנחנו באות לשחק...

בקיצור, אנחנו תמיד יורדות אחת על השניה בצחוק באימון...

ולפעמים אנחנו באמת עוברות את הגבול...אבל זה הדדי...

היא מאוד תחרותית...ואם היא לא מנצחת אז היא מבואסת...

יותר חשוב לה הנצחון מאשר ההנאה מהמשחק...

והיום הערתי משהו בכיוון והיא נורא נעלבה...

אוקיי, לגיטימי להעלב...אבל במקום לבוא ולאמר לי בצד..."איריס דיי הפעם הגזמת"...היא עשתה ברוגז...(שתבינו היא בת 44...לא ילדה)...

טוב...האימון נמשך באוירה לא ממש נעימה...ותוך כדיי אימון היא התחילה להתלחש כל פעם עם שחקן אחר...ולקטרג עליי, מה שנורא פגע בי...

אבל שתקתי...כי ידעתי שאם אני אגיב זה סתם יוביל למלחמה...ולא רציתי.

וחוץ מזה שהבכי עמד לי על הקצה...ובמקרה כזה עדיף לשתוק...

לא היה אכפת לי הברוגז התינוקי...לא היה אכפת לי שהיא כועסת כמו תינוקת במקום לבוא לדבר...

מה שהכי הפריע לי זה לשון הרע והרכילות...זה שהיא התלחשה ואמרה דברים לא יפים עליי...על זה קשה לי לסלוח...מזה הכי נפגעתי...

וממה עוד נפגעתי...?

הכנתי לה עוגה והבאתי לה לאימון...(אני יודעת שהיא אוהבת קרמשניט והפתעתי אותה...) ובסוף האימון היא לא רצתה לקחת את העוגה...נו אמרתי לכם...עשתה ברוגז...ונורא נפגעתי...

כל הדרך הביתה בכיתי כמו מפגרת...

באתי הביתה, התקלחתי, והחלטתי שהפעם אני לא סולחת..(לפחות לבנתיים)...

ואז החלטתי שאני יושבת וכותבת לה מכתב...שמה במעטפה ומחזירה לה אותו יחד עם המתנה שנתנה לי לראש השנה...

דיי נמאס לי להיות הטובה שכל הזמן סולחת על שטויות...

נכון היא בחורה טובה ואנחנו חברות הרבה זמן...ותמיד עזרנו אחת לשניה...

ודוקא בגלל זה נפגעתי נורא...מה אנחנו בגן?...

בכל אופן זה המכתב שכתבתי לה: (ושמחר אני אשאיר לה )...

נ' ....

מחזירה לך את ה"מתנה"...

תתני אותה לחברה אחרת, שלא אכפת לה לרקוד לפי החליל שלך....

מה לעשות...את לא יכולה לנהל את העולם ולקבוע כללים שנוחים רק לך...

יש עוד אנשים...

אם הפריע לך משהו שאמרתי, יכולת לבוא הצידה ולאמר לי...ולא להתנהג כמו תינוקת...לעשות ברוגז...וללכת ללחוש לכולם באוזן כמה את מסכנה בגללי...

את הרי ללא "קהל" לא מתפקדת...אז לבריאות...

ההבדל ביננו שגם אם אני כועסת עלייך אני לא מוציאה לשון הרע והולכת רכיל...

זה ביני לבינך...אני לא זקוקה ל"קהל אוהדים"...

אני לא מחפשת מלחמות...ואת הרי אוהבת לנצח תמיד...אז מראש אני מכתירה אותך למנצחת...ראי את עצמך כאילו ניצחת בקרב...

ואת יודעת מה...?...

על הכל אני מוכנה לסלוח...על הכל...רק לא על רכילות ולשון הרע...

"חיים ומוות בידיי הלשון"...כנראה שלא שמעת...

שיהיו לך חיים טובים...

                                     איריס

אני יודעת שזה נכתב ברגע של עלבון...אני יודעת שבסך הכל יש בה הרבה דברים טובים אחרים...ואני יודעת שאם היא תבקש סליחה אני כמו חמאה...

אבל עכשיו לא בא לי להיות איריס הנחמדה...בא לי להוציא הכל...בא לי לעשות מה שמרגיש לי עכשיו...

ואז באה המכה ה81...

סיפרתי לו (עם דמעות ובכי בעניים)...וכל מה שהיה לו לאמר זה:

"שטויות אז תשלימו"...

(לא מילה טובה...לא חיבוק...לא לטיפה...כלום...)

תהיו טובים אליי היום...

                                   שלכם- איריס (שעדיין לא נרגעה...)...

עריכה מאוחרת...

נו, זה היה ברור שאני לא אתן את המכתב...

קמתי רגועה יותר...פחות פגועה...

ומה שיהיה יהיה......