האומץ לעוף.

עוד מעט וזה מגיע, יום הכיפורים...משהו באויר מרגיש קדושה...מין שקט של לפניי...

אפילו ברדיו יש שירים רגועים...

עם שלם מתכונן ליום הזה...(מי בקלטות וידאו ומי בכפרות ותפילות...)...

ואני?...אני מחכה שהיום הזה יעבור כבר...לא אוהבת ימים מדכאים...

אתמול בערב התקשרה אליי החברה שלי מהפוסט הזה...

היא אמרה לי שהיא מדוכאת ושנורא היה לה עצוב אחרי מה שקרה...

והיא רוצה להזמין אותי לקפה...

האמת שזה ריגש אותי, ונמסתי בשניה...(נו, ככה אני קל להמיס אותי...)...

והבטחנו זו לזו שאחרי החג נשב ונדבר ונלבן דברים ביננו.

היום אני עובדת, ואחרי העבודה אני נוסעת לבית הקברות בהרצליה לקבר של הסבא והסבתא שלי מצד אמא...שהיו כמו הורים לי....שעות הייתי מבלה אצלהם...

בדקנו את האופניים של הילדים, וחוץ מקצת אויר שחסר נראה לי שהשאר תקין...

(לא היה לי סבלנות לקחת לחנות לבדיקה...)...

האמת?...אחרי יום כיפור אני נושמת לרווחה בגלל האופניים...

נורא מפחיד מה שקורה בכביש...

אצלנו בבית, רק אני ודנה הגדולה שלי צמות...

האמת שהקטע של לצום אצל דנה בא ממנה...וכל הכבוד לה...זה לא פשוט...

מקווה להשלים שעות שינה הכיפור הזה...

אנחנו יורדים עם הילדים והאופניים למטה ופוגשים את כל החברים...ומנסים למרוח את הלילה כמה שיותר מאוחר...

במוצאי כיפור יש לנו בבית מנהג ללכת עם הילדים לנאפיס...

אז...שיעבור לכולם קל היום הזה...(גם לצמים וגם ללא צמים)...

                           שלכם...(עם אף אדום מצינון...)...איריס