האומץ לעוף.

זה התחיל משיטוט רגיל בבלוגיה...חיפשתי לראות מה חדש ומצאתי אותה...

התחלתי לקרוא...ולא יכולתי להפסיק...היו רגעים שהיה נדמה לי שהיא כותבת אותי...

ישבתי וקראתי את כל הבלוג...את כל הפוסטים שלה מהתחלה ועד הסוף...

ואלוהים כמה שהיא היתה דומה לי...כמה שסיקרנה אותי...

מי את מוקה ?...שאלתי את עצמי....

ואז הגיעה תקופה לא קלה שלי...עם פוסטים שאפשר היה לראות מבעדם את הכאב...

והיא ראתה...ראתה את הכאב שמסתתר שם..אולי כי היינו כ"כ דומות...אולי כי היא כזו...

פשוט רואה מעבר למילים הכתובות...

אני זוכרת שקיבלתי ממנה מייל שהיה כתוב בו משהו כזה (בערך)...: "אני רואה שעוברים עלייך ימים לא קלים, אם את רוצה דברי איתי"...

החזרתי לה מייל כזה (בערך)...: "תודה, כשיהיו לי כוחות אכתוב ואשתף"...

ואז יומיים אחרי כתבתי לה מייל נוסף עם מספר הטלפון שלי ואמרתי לה שאשמח אם תיצור איתי קשר..כמה ימים אח"כ היא התקשרה...

ניפגשנו...זו היתה אהבה מהמבט הראשון...ממש...התחברות טוטאלית נדירה...

ראיתי מולי אישה אמיתית, חכמה, מלאה אהבת החיים...מסתכלת על חצי המלא...

אישה יפה מבפנים ומבחוץ....

ידעתי שעליה לא אוותר...לעולם...!!!

ולמה אני מספרת לכם את זה?...

כי היום יש לה יום הולדת...

אז...

יום הולדת שמח אהובתי...

שכל מה שתבקשי...יתגשם ...ויותר...

שתעופי לאן שישאו אותך כנפייך...

שהחיים יאירו לך פנים...

שאנשים טובים ימלאו את חייך...

שגברים גבוהים וחסונים ישאו אותך למקומות נסתרים...

שכל יום תגלי דברים חדשים ומרתקים...

שתזכי להמון אושר ושמחה מבנותייך (משוש חייך...)

ושלא תשתני לי לעולם...

אוהבת אותך כמו שלא אהבתי חברה מעולם....