האומץ לעוף.

התחלתי לכתוב משהו, ופתאום זה היה נראה לי קודר ואפרורי...

אז שמרתי כטיוטה...להזדמנות אחרת...

אח"כ לא ידעתי באיזה מצב רוח אני היום...

מצד אחד החג...שמשמח...הזמנתי אליי את דפנה והבנים, חמי וחמותי וגיסי וחברה שלו...

ולמחרת מוקו'ש והבנות מוזמנות אליי...מאוד אוהבת אורחים...

מצד שני...עוד לא עשיתי קניות, עוד לא בישלתי, עוד לא ניקיתי...עוד לא עשיתי הרבה דברים...ואני מסיימת לעבוד רק בשתיים עשרה וחצי...

מצד אחד נורא נהניתי אתמול עם ההפתעה שלי למוקו'ש...מצד שני, אני גמורה...עייפה...

למרות שאני יודעת שבסוף הכל יהיה בסדר, ונשב ליד שולחן השבת שמחים ומאושרים ואני אספיק הכל...

ובכל זאת, פתאום הישתלטה עליי מין תחושה של משהו לא מוגדר כזה...

אולי זה כי הדגל של שימחת תורה שכל שנה חוזר לארון נשאר מיותם...כי אין מי שיילך איתו לבית כנסת לרקוד עם ספרי התורה מחר...

הילדים שלי מפספסים בגדול את מה שאני חוויתי כילדה...איזה כייף היה ללכת לקנות דגל

ולנפנף איתו ברחוב שכולם יראו איזה דגל יפה...ולמחרת בבית הכנסת עם כל הילדים...זו היתה חויה שתישאר בליבי תמיד...

 ולמרות רצוני הגדול אין לי אפשרות לתת לילדיי את החויה הזו כי אין לי אפשרות להגיע בחג למשפחתי...המשפחה שלי לא מרשה לי לנסוע אליהם בחג...(וזה לפוסט ניפרד...)...

רק רציתי לאמר לכם שלא יוצא לי כלום ...שלא יודעת מה לכתוב...

והנה יצא פוסט...

אז...

לכל מי שהיה אתמול אני אומרת שהיה לי כייף לראותכם....

לכל מי שלא היה אתמול והוזמן...חבל שלא באתם...

לכל מי שלא בא כי לא הוזמן זה או כי : 1. לא היתה כתובת מייל למשלוח

                                                        2. לא מהמגיבים אצל מוק'וש

                                                        3. אני בן אדם, אולי פיספסתי...

                                     אז שיהיה חג שמח ומלא אור לכולם...

                                                     שלכם - איריס