האומץ לעוף.

סבתא רינה שלי נפטרה בתחילת נובמבר 1994.

סבתא רינה היתה אחד הדברים הכי יקרים לי בעולם...

כשסבתא רינה נפטרה הייתי בתחילת חודש שמיני עם מאיה שלי...

למאיה הוספנו בתעודת הזהות שם שני, רינה, ע"ש סבתא רינה שלי...

כשהייתי ילדה קטנה ביליתי כמעט את כל החופשות שלי אצל סבתא רינה...

היא היתה מפנקת אותי, לוקחת אותי איתה למכולת השכונתית ומספרת לכולם שאני הנכדה שלה...יכולתי לראות את הגאווה נשפכת ממנה...

היתה שואלת אותי מה אני רוצה שהיא תקנה לי, וכמעט תמיד זה היה ארטיק.

את האהבה הראשונה של הילדות הכרתי כשבאתי לסבתא רינה...הוא היה גר למטה, קראו לו דודי...ילד תכול עניים עם שיער בלונדיני...

כשהייתי מגיעה הייתי ישר יוצאת לשפוך את הזבל כדיי שהוא יידע שבאתי לביקור וייצא החוצה לדבר איתי...

כ"כ אהבתי את סבתא רינה...כמעט כמו את אימי, ולפעמים אפילו יותר...

אני זוכרת שלפעמים כשאמא שלי היתה מרימה עליי יד סבתא הייתה קופצת להגנתי ואומרת לה "אל תגעי בילדה" (בא לי לבכות כשאני כותבת את זה)...

הייתי הנכדה הבכורה וסבתא רינה מאוד אהבה אותי...

אני זוכרת את החיבוק שלה...היא היתה גבוהה עם רגליים דקיקות וחלקות וחזה ענק...היתה הולכת בזקיפות קומה ואצילות, כמו איילה.

החיבוק שלה היה חם ועוטף ואוהב ודואג...שיכולתי לשים את ראשי עליה ולהסיר כל דאגה מליבי.

אני זוכרת כשגדלתי והייתי מגיעה אליה לבד באוטובוס...היא היתה מבשלת לי את המאכלים שאהבתי, בד"כ זה היה "מטיט עם פתות" (מין תערובת של דברי חלב מבושלים על האש עם חתיכות לחם בפנים)...

ואם הייתי חוזרת הביתה ולא אכלתי הכל אז היא היתה הולכת לשכנה ומבקשת ממנה שתתקשר בשבילה אליי ושואלת אותי למה הלכתי בלי לאכול כלום...

(איזה בלי לאכול......הייתי אוכלת הכל ולה זה לא הספיק...)

ככה היתה סבתא רינה...חמה, טובה, נדיבה ואוהבת...

ואני כ"כ אהבתי אותה (ועדיין)...וכשגדלתי הייתי באה פעמיים בשבוע לנקות לה ולעזור לה...וכל בעיה קטנה שהיתה היו מקפיצים אותי (מבחירה שלי)...

אני זוכרת את אותו יום ארור...

אמא שלי התקשרה אליי בערב ואמרה לי "איריס סבתא לא מרגישה טוב, אני לוקחת אותה למיון"...ואני אמרתי לה רק שתודיע לי מה קורה ואם צריך לאשפז את סבתא.

בסביבות עשר בלילה אמא שלי מתקשרת שוב ואומרת לי "איריס, סבתא גוססת תבואי מהר " (אוף, שוב עולות לי הדמעות)...

לא האמנתי...לא יכולתי להאמין....

סבתא רינה, סבתא שלי זו שהיתה חזקה מהרוח זו שהלכה כמו איילה זקופה, זו שלא היתה חולה אף פעם כמעט...גוססת...?

לא מצאתי את נפשי מרוב כאב, תוך דקה הייתי באוטו בדרכי לבלינסון...

כשהגעתי לבית החולים כבר היו שם ילדיה ואחיותיי...אמרו לנו לחכות בחוץ כי מנסים להנשים אותה...

בסביבות שתיים בלילה בין שלישי לרביעי סבתא רינה נפטרה...

אמא שלי יצאה אלינו ובקול מלא עצב אמרה לנו "זהו, אין סבתא רינה"...

ואני לא יכולתי יותר ובכיתי כמו תינוקת...

נכנסנו לחדר להיפרד ממנה והיא היתה יפה ובהירה וחלקה ולא האמנתי שאין בה נשמה יותר...

ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צער שלא הספקתי אפילו להיפרד ממנה...לא הספקתי לאמר לה כמה אני אוהבת אותה...

יומיים קודם היינו באירוע ליד הבית שלה ואמרתי לבעלי בוא נכנס לסבתא שלי לאמר שלום, ואז הוא אמר לי שיהיו עוד הזדמנויות ועכשיו אין זמן...

וכשהיא נפטרה אכלתי את הלב...המצפון ייסר אותי, למה לא נכנסתי לאמר שלום, למה לא הלכתי אחרי ליבי שרצה להיכנס...

והנה לא היתה הזדמנות נוספת ולא תהיה...

אני אוהבת אותך סבתא רינה ואני מצטערת שלא הספקתי לאמר לך את זה כמו שצריך...

                                     איריס שזוכרת ואוהבת...