האומץ לעוף.

רוני חברתי האהובה...

שום מילים שבעולם לא ינחמו אותך...לא יחזירו לך את שאבד לך...

לא יחזירו לך את הודיה הקטנה...שנרצחה בעודה בחיתוליה...

אני זוכרת את הטלפון הארור הזה...הטלפון שבישר לי "הודיה נעלמה"...

יצאתי מיד אלייך לירושליים...לחיפושים ...לחיפושיי סרק...כי הריי היא היתה כבר מתה...נטועה באדמה שחפר לה השטן...

ובכל זאת האמנו...לא ידענו את האמת...חשבנו אולי...אולי...הודיה הקטנה באמת יצאה לבדה והלכה לאיבוד...

הפכנו כל סלע, כל גזע עץ...הסתובבנו בואדיות של ירושלים...צעקנו בקול "הודיה, הודיה"...אך לשוא...

השטן שנתן בה חיים הוא השטן שלקח לה חיים...הוא השטן שהרס את חייך...

השקית עם הבגדים שהכנתי להודיה (הבגדים של נועה שהייתי נותנת לך), נשארה תלויה על ידית הדלת בחדרי עוד הרבה ימים...ממאנת להשלים עם העובדה המרה..."הודיה נרצחה"...

אני זוכרת אותך הולכת מאחוריי האלונקה, האלונקה שהובילה את הודיה הקטנה, עטופה בתכריכים, האלונקה שהובילה אותה אל הקבר, ביתה החדש מעתה ועד עולם...

אני זוכרת אותך הולכת ובוכה...ממאנת להתנחם...הולכת וכושלת...

מידיי פעם מגניבה יד לאלונקה ואומרת "הודיה אל תדאגי, אמא כאן לידיך"...

ומעל לקבר, כשהורידו את הגופה הקטנה שעוד לא מלאו לה שנתיים, מעל לקבר את צרחת...עד שאלוהים שמע...צרחת כ"כ חזק ..."לאאא...זה לא יכול להיות"

צרחת זאת כמה פעמים וליבי נקרע בקירבי...

גם עכשיו, כשאני כותבת זאת...ליבי נקרע בקרבי...ארבע שנים ואת ללא הודיה...ארבע שנים שלא הצלחת ליצור לך חיים חדשים...ארבע שנים של צער...

היום, באזכרה...מעל לקבר...עמדנו כולנו ובכינו...לא מאמינים...עדיין לא מאמינים...

ואת אישה אצילה שכמותך, בחיים לא נפלת נטל על אף אחד...מי שלא ידע לא הרגיש זאת עלייך...

אני אוהבת אותך חברה מקסימה שלי...אני מצטערת שהשטן נקרה בדרכך...

אני מצטערת שאיבדת את היקר לך מכל...את הודיה הקטנה והמתוקה...

היום, כשעברנו מעל הקבר, כל אחד הניח אבן...ואני...לא יכולתי לשים מעל הקבר של הודיה אבן...אז בין כל האבנים שהיו שם הנחתי סוכריה על מקל...

הלוואי ויגיעו ימים טובים יותר...הלוואי ויום אחד תישקוט נפשך...הלוואי ותבני לך חיים חדשים...הלוואי ויהיה לך טוב ...הלוואי...

שתהיה לכולכם שבת טובה ומשמחת...וקחו את החיים בפרופורציות...

חוץ ממוות, הכל הפיך...הכל...

שלכם - איריס