האומץ לעוף.

מאיה שלי היום בת - 12 .....

ילדה מדהימה מאיה שלי...

בצבעיי השוקולד...אקזוטית כמו שרק היא יודעת להיות...

חכמה בצורה מיוחדת...חריפה מאוד...שקולה...

תלמידה מצוינת...חברה מעולה...מלאת חיים...

אחראית ורגישה לעצמה, לחבריה ולמשפחתה...

משחקת טניס ומנגנת על פנתר...

אני זוכרת את אותו היום, קיפלתי כביסה...ולפתע הרגשתי כיווצים...

לא ממש הייתי בטוחה...אז התחלתי להסתכל בשעון במרווחי הזמנים בין כיווץ לכיווץ...

כן, אני לא טועה אלו צירים...

חיכיתי לבעלי, לקחנו את הגדולה (דנה) שהיתה בת שנתיים וחצי ונסענו לפ"ת.

את דנה שמנו אצל אחותי ואנחנו נסענו לבלינסון.

הגענו בשעות הערב לבלינסון...בדקו אותי ואמרו לי ללכת להסתובב...

נסענו לעיר...ואני עשיתי את טעות חיי...הלכתי וקניתי לי וואחד גלידה...(שיצאה אח"כ על המיילדת...)....

קרוב לשעה עשר כבר הצירים היו בלתי נסבלים...חזרנו לבית החולים.

בשעה אחת עשרה הכניסו אותי לחדר לידה...

המרדים שנתן לי את זריקת האפידורל הסתבר כלא יוצלח...במקום להרדים לי את החלק התחתון...הוא הרדים לי את הגב העליון....וכשזה התגלה כבר היה מאוחר מידיי לאפידורל...

הלידה כבר היתה קרובה...

אחרי שקרעתי לבעלי את החולצה מרוב כאב...(תחשבו, ללדת אפילו בלי אקמול)...

ואחרי קרעים מרובים (משום מה המיילדת לא חשבה לעשות לי חתך...חשבה שהילדה תעבור בלי)...נולדה מאיה המתוקה...

וואוו...איזו תחושת הקלה.