האומץ לעוף.

כ"כ הרבה דברים רציתי לכתוב...וקצת קשה עליי הכתיבה היום...

יום טעון וקשה היה לי היום....

בשעה עשר לערך מתקשרת אליי חמותי המקסימה (מי שקרא אותי מהתחלה יודע כמה אני אוהבת אותה וכמה אנחנו חברות טובות...)

בקיצור, היא מתקשרת ואומרת לי שהיא בדיוק חזרה מהביקור אצל הרופאה והבשורות לא טובות...

"הגידול חזר בגדול ואין מה לעשות"...אמרה לי בפשטות ואמיתות כמו שרק היא יודעת...

אבן גדולה התגלגלה לה לליבי...

לא ידעתי מה לאמר...רק שאלתי כמה שאלות כמו מה כן אפשר לעשות והאם יש טיפול שיכול להקל במקצת...

ולצערי זה לא המצב....

לפני שנה התגלה לה גידול בלבלב, היא נותחה, קיבלה טיפול כימותרפי...

וזה שוב חזר..."סרטן אגרסיבי" אמרה לה הרופאה...

ולא מספיק זה אז היום גם היינו בלוויה של האבא של הבעל של גיסתי (אבא של חתנה של חמותי).

לא היה לי ממש קשר איתו (עם המנוח)...אבל כשעמדנו כולנו שם מעל הקבר כל מה שחשבתי בליבי היה על חמותי...מה עובר עליה ברגעים אלו מעל הקבר...האם היא מדמיינת את הלוויה שלה?

עמדתי ובכיתי, לא כ"כ מהלוויה הנוכחית כמו מהמחשבות שלא עזבו אותי לרגע...

המחשבות על האישה המקסימה הזו שהיא כמו אמא שניה שלי וקשה עליי המחשבה מה יקרה איתה בעתיד הקרוב...

מחלה ארורה!!...איך...איך לא מוצאים תרופה....

ממציאים מליון דברים בלתי אפשריים...מגיעים לחלל...ולא יכולים לו לסרטן.

ישבתי היום על האינטרנט והוצאתי רשימת רופאים מומחים כדיי שבכל זאת תלך ותתייעץ...

אולי תרויח עוד כמה שנים טובות...הלוואי!

למרות שאני מציאותית (ביחוד אחרי שחרשתי את האינטרנט) ויודעת שסרטן הלבלב הוא קטלני ולא מאריכים איתו הרבה חיים...

החלטתי (אחרי שבכיתי המון) שלא משנה כמה היא תחיה...אני אשמח אותה ואשמח איתה כל עוד חיים בה...החלטתי שרק פנים שמחות היא תראה מסביב...שלפחות אם היא לא תאריך חיים...אז שתהיה לה איכות חיים טובה ושמחה...מגיע לה הטוב שאפשר!

מקווה שלא הכבדתי עליכם...אבל זה היום שהיה...כבד וטעון.