האומץ לעוף.

יום שישי בשעה 11 בבוקר ניפגש ביטבתה בקניון עזריאלי.

כולם מוזמנים...מי שלא מרגיש נעים שידבר איתי, אצמיד לו חונך......

מי שיודע שהוא בטוח מגיע נא להודיע לי כדיי שאזמין לנו מקום טוב.

כדאי לכם לבוא, אני מכינה משחקים שאפשר לשחק סביב השולחן ויהיה כייף.

ביום חמישי אני רוצה להודיע מי זכה בפרויקט "המכתב שלא נשלח"...

ועדיין לא כולם שלחו לי את הצבעתם...אז אנא מיכם.

חשבתי על העניין הזה של המפגשים...

למה הנוער ניפגש בהמוניו, ואנחנו ה"מבוגרים" יותר חוששים לחשוף את עצמנו...

בד"כ נפגשים בקבוצות קטנות של 1 , 2 , 3 גג...

למה קיים החשש הזה שידעו מי אנחנו ויזואלית?

למה קיים הפחד הזה להיפגש פנים מול פנים?

ומה שעלה לי בראש זה שאולי למבוגרים יש יותר "סודות" והם פוחדים להחשף...

או אולי הם פוחדים שיראו אותם אחרת ממה שהם באמת ורק בבלוג הם מסוגלים להעביר את האני האמיתי שלהם...

אולי יש פחד סמוי מתחרות....

אולי בכלל פוחדים מביקורת...

כי בגדול, לא צריכה להיות איזו סיבה משמעותית שתגרום למישהו /מישהי לא לבוא למיפגש...אנחנו הריי מכירים את הקרביים של אחד ואחד כאן...

לעובדה שאנחנו (כלל עם ישראל) חברה מאוד שיפוטית יש גם השפעה כאן לדעתי...

אנחנו (החברה) כל הזמן בתחרות...מי יפה יותר, מי עשיר יותר, מי מצליח יותר וכו'...

והאנונימיות של הבלוג דיי מגנה עלינו מהמקום הזה...

אנשים פוחדים להחשף כי פוחדים איך יראו אותם...מה יגידו עליהם...

האם הם יותר שמנים ממה שחשבו...האם הם פחות יפים ממה שהם שידרו...

ולמה אני כותבת את זה?...

כי אני רוצה שהדברים יהיו אחרת...

כי אני רוצה שאנשים ינסו לחשוב אחרת...

שיבואו רק בשביל הכייף נטו...בלי שיצטרכו להוכיח משהו למישהו...

בלי שיפחדו להיות בתחרות כלשהי...

כי אני רוצה שנהיה כמו הילדים שמביאים את עצמם נטו...

הרי אנחנו לא הולכים להיות שישי- שבת כל פעם אצל מישהו אחר...

ככה שאין שום מחויבות ביננו...

בסך הכל נפגשים כדיי לראות מי מאחורי המילים...

לתת חיבוק...לקבל חיבוק...

עד לפעם הבאה...

זהו, יצא לי ארוך...

ובסך הכל כל מה שרציתי לאמר זה שאני נורא רוצה שכל מי שחושש לבוא...אולי יחשוב פעמיים ובכל זאת יבוא...אני באמת אשמח לראות את כולכם....

אישתי נעלמה מכיוון שהמחשב שלה שבק חיים...