האומץ לעוף.

הבוקר של יום האתמול התחיל עם ברכות אס.אמ.אס ליום הולדתי...

אבל הראשונה שברכה אותי היתה אישתי שבחצות ושלוש דקות התקשרה לברך אותי...רצתה להיות ראשונה......והיא היתה.

לקחתי חופש מהעבודה...ואחרי שהבית התרוקן התחלתי להתארגן...

מקלחת טובה...קצרה אומנם אבל טובה...טלפון משמח ואני כמעט מוכנה...

אישתי כבר הגיעה ויצאנו לדרך...

נסענו ללחם ארז בהרצליה ואכלנו ארוחת בוקר...

היצטרף אלינו חבר יקר ונמרחנו שם 3 שעות...

מקום מקסים ועושה חשק להישאר...

למרות שלפי תנועת המלצרים והאנשים שם, היה נראה לי שהיו שמחים אם היינו קמים משם...

אחרי כ- 3 שעות ואחרי שבקושי חילצנו את התחת מהכיסא מרוב שהיה נעים לנו, קמנו והמשכנו לטייל...

חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה.

בערב הבאתי לאימון טניס עוגה וקרמבואים וחגגנו...(פחדתי שהם יציעו להרים אותי...).

אחרי האימון זוג חברים הזמינו אותי למסעדת פרנצ'סקה בראשל"צ...

אחלה מסעדה...בקושי סחבתי את עצמי הביתה...

בסך הכל אני יכולה לסכם את היום ככייפי...למרות שכל שנה ביום ההולדת מצליחים להישתחל להם בין הרגעים השמחים, רגעים קטנים של תוגה בלתי מוסברת...

יש את המחשבות האלו שעולות מידיי פעם...

על אלו שהייתי רוצה שיתקשרו, שיגידו משהו, שיעשו את זה אחרת...וזה לא קרה...

על חלומות שאני עדיין לא מוותרת עליהם...והם עדיין חלומות...

ועל בכלל...

תודה לכל מי שברך אותי...כאן בבלוג, אצל מוקה בבלוג, בטלפון, ופנים מול פנים...

אוהבת את נוכחותכם בחיי...

מלכתחילה...

אם רק הייתי יודעת...

בדיעבד...

הייתי עושה זאת אחרת..