האומץ לעוף.

הוא ישב וחיכה לתורו...

בנתיים היה לו זמן לחלום בהקיץ קצת...

נזכר בה...וחום נעים התפשט בגופו...

היתה חושנית ויפה...והטריפה אותו על דעתו...

ניזכר איך חיזר אחריה...

היה שולח לך מילים יפות של תשוקה...של אהבה...

אהבה של גבר לאישה...

לאט לאט נעתרה לו...בטחה בו.

פתחה את ליבה וגופה אליו בנתינה גמורה...

היתה מרפה עצמה לכבודו...

ניזכר מה זה עשה לו...

מה זה שינה לו בחיים...

ואיך פגע בה...

באותו היום שאמר לה שזה נגמר...

והיא המומה לא הבינה מה נשתנה בו...

 לא יכול היה לאמר לה...

פשוט לא היה לו את האומץ לספר לה...

היא לא תבין, חשב לעצמו...

עדיף ככה...

עודו מהורהר שמע את הכרוז ברמקול אומר...

"כל המחכים במרפאת האין-אונות מתבקשים ללכת הביתה...הרופא נאלץ ללכת לטפל במקרה דחוף"...

הוא קם והלך...