לואיזה היתה אישה מדהימה!
היא טיפלה לי בילדים כמה שנים טובות.
תמיד הייתי חוזרת לבית מסודר, לילדים נקיים והכי חשוב, לילדים שמחים.
הילדים שלי אהבו את לואיזה כאילו היתה סבתם...היו שמחים לקראתה...
אהבו ללכת אליה לפעמים ולשחק עם הכלבים שלה.
לואיזה היתה אישה רגועה...אף פעם לא שמעתי אותה מתרגזת...הכל היה אצלה בשלווה ונועם...
אהבתי את לואיזה אהבה גדולה...היא היתה כמו סבתא נוספת לילדיי.
לואיזה, בעלה והבנות שלה היו לחלק בלתי נפרד ממשפחתי.
בארועים הם הוזמנו והשתתפו בשמחתי.
בחגים הייתי מרימה טלפון לאמר חג שמח ובפורים אהבתי את המשלוח מנות המושקע שלה עם מאפיי ידיה וההפתעות לילדים שהיתה מוסיפה שם.
לפני כשלוש שנים לואיזה חלתה במחלה הארורה!
אתמול אחר הצהריים המחלה הכניעה אותה והיא מתה...
והיא רק בשנות השישים שלה...
עצוב לי נורא...
לואיזה אהובתי...
נוחי לך היכן שאת...
היית אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, לבעלי ולילדיי...
לא אשכח אותך לעולם!
בזמן האחרון הרבה אנשים סביבי חולים או מתים ואני חושבת לעצמי, מה קורה פה?
מה?...הגעתי לגיל הזה שפתאום אנשים חולים ומתים סביבי?
נורא מפחיד...
יש אנשים שכשהם עצובים, או כשהם בדאון הם נכנסים מתחת לשמיכה או מסתגרים.
אני כשעצוב לי (חוץ מלבכות כמובן) אני מנסה דוקא לשמח את עצמי...
לעשות דברים שיוציאו אותי קצת , לזמן מסוים מהמקום הכואב והשואב הזה...
ולפעמים זה נראה כלפי חוץ כאילו שאם אני שמחה אז בטח לא עצוב לי...
וזה לא נכון...
אני זוכרת שפעם מזמן כשעוד יצאתי עם בעלי, היתה לנו איזו פרידה קצרה...
והיה לנו נורא קשה, גם לו וגם לי.
אני אספתי כמה חברות ויצאתי לבלות והוא הסתגר בבית.
חבר שלו ראה אותי והלך לספר לו שאני "צוהלת ושמחה"...
והוא לא הבין איך אני אומרת שקשה לי ובכל זאת מצליחה לצאת ולשמוח...
הסברתי לו שעוצמת הקושי או הכאב לא נמדדת באיך אתה מתמודד...
אם אני מתמודדת בלשמוח ואחר מתמודד בלהסתגר זה לא אומר שלי קשה פחות...
זה אומר שאנחנו מתמודדים בצורה שונה.
ולמה אני אומרת את זה?
כי נתקלתי באנשים שונים שהיו למשל בשנת אבל , והם כל הזמן היו עסוקים באיך החברה שופטת את מעשיהם...
ואני בעד לשמוח ולשמח...ואני לא חושבת שאם אדם משמח את עצמו (גם כשהוא למשל בשנת אבל) אז הוא כואב פחות...ממש לא.
אז, שנדע רק ימים טובים
שנדע לשמח את עצמנו, גם ברגעים קשים...
ושתהיה שבת מקסימה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
