האומץ לעוף.

הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו...הכי הכי קשה...

זה לא האוכל...זה לא המשקל...זה לא העובדה שאני מתה ללבוש בגדים מסוימים...

הדבר שהכי קשה לי...זה היסורי מצפון....

אני מייסרת את עצמי כל הזמן...כועסת על עצמי כל כך...מלקה את עצמי על חטא...

על העובדה הזו שכל מה שאני צריכה זה מאמץ קטן ואני אצליח...

אני אומרת לעצמי כל הזמן שאיך זה שבכל כך הרבה דברים אני ממש אריה...

נלחמת, לא מוותרת, משיגה את מה שאני רוצה ...

וכאן...אני לא מצליחה להקשיב לעצמי...לא מצליחה להקשיב לגופי...

ואחרי כל פעם שאני אוכלת...(איזה אוכלת...טורפת...)...בלי אבחנה, אני מרגישה כ"כ רע שלא בא לי לעשות כלום...שלא בא לי אפילו להסתכל על עצמי...

אז נכון שכולם אומרים לי שמתאים לי ככה...שאני סקסית...שאני נראית טוב וכו'...

אין לי ספק שכל מה שאומרים הוא נכון...

אני יודעת שזה נכון...

שאני סקסית...נשית...ונראית טוב בסך הכל...

אבל בכל זאת...

אני רוצה יותר...

ואני לא מצליחה להשיג את היותר הזה...

ואז אני מייסרת את עצמי...

וזה קשה לי...

כי אני יודעת בתוך תוכי שאם אצליח...אהיה על גג העולם...ארגיש כ"כ טוב...

אני חולמת להיכנס לכל חנות בגדים שאבחר...

שכל בגד שאשים עליי יראה פיגוז...

שאוכל לקנות כל חתיכת סמרטוט שמוכרים בשוק...

ושלא יהיה ספק...

אני אוהבת את עצמי...

אני אוהבת את מה שאני רואה בראי...

אבל זה לא מספק אותי...

אני רוצה יותר...

הרבה יותר...

(אני לא מעיזה יותר לאמר שאני מתחילה מחדש...כי אני יודעת שאשבר אחרי חצי יום...)