האומץ לעוף.

הוא הצחיק אותי הבוקר...וגירה אותי לכתוב את הפוסט הזה...

ומעשה שהיה כך היה:

כשהתחתנתי, בעלי אמר לי שהוא מאוד אוהב את האורז עם השעועית האדומה שאמא שלו עושה...

טוב...אמרו לי שאחד הדרכים להגיע לגבר זה דרך הכיבה שלו...אז מי אני שלא אכין לו את מה שהוא אוהב...

קניתי שעועית...השרתי אותה כמה שעות טובות... שטפתי אותה...בישלתי אותה...תיבלתי אותה חבל על הזמן...ערבבתי עם האורז שהכינותי מראש...והגשתי לו כשחיוך מרוח לי על הפנים...

עמדתי מולו..בודקת את תגובתו...חיכיתי שיאמר לי שזה אפילו יותר טוב משל אמא שלו...

והוא, לקח ביס...לעס אותו טוב...הסתכל עליי ואמר...

"מצטער איריס...אבל זה לא כמו של אמא שלי"...

 רציתי לחנוק אותו...

וככה פעם אחרי פעם...אני משרה...שוטפת...מבשלת...מתבלת...

והוא בשלו "זה עדיין לא כמו של אמא שלי"...

הפעם החלטתי שזהו...אני מוחלת על כבודי והולכת לראות איך אמא שלו הפולניה מכינה את האורז והשעועית שלה.

הלכתי אליה...עמדתי במטבח והסתכלתי...

אני רואה אותה מכינה את האורז...

מעבירה אותו לקערה...

חיפשתי היכן השעועית המושרית,השטופה, המבושלת, המתובלת

ולא מצאתי...

לפתע, אני רואה אותה ניגשת לארון...

שולפת קופסת שימורים של...תנחשו מה...שעועית!

פותחת אותה באלגנטיות ושופכת לאורז...

מערבבת טוב טוב...והנה לכם אורז עם שעועית אדומה כמו שבעלי אוהב...כמו שאמא שלו מכינה...

מאז...ועד היום...

אני פותחת קופסאת שימורים של שעועית אדומה...

שופכת אותה על האורז שהכינותי מראש...

וכולם שמחים...

אני- כי שעתיים של עבודה התקצרו לרבע שעה עבודה...

הוא- כי סוף סוף יש לו אורז עם שעועית אדומה כמו שאמא שלו מכינה...

ושוב אני חוזרת למשפט שאומר...

האורך לא קובע...(ותמצאו את הקשר לבד...)...

יאללה הלכתי...שיהיה לכם אחלה סוף שבוע...