האומץ לעוף.

אתמול, בעודי הולכת לטניס, אני רואה איזו אמא יוצאת מהקניון

ואיתה הילדה שלה.

הילדה רצה לפניה והאמא אמרה לה "תפסיקי לרוץ לפני שתיפלי"

והילדה לא ממש הקשיבה (נו, ילדה נורמלית בהחלט)...והמשיכה לרוץ.

האמא צעקה עליה "תפסיקי, את תיפלי"...והילדה רצה...ונפלה.

הילדה נפלה רציני...שיפשפה את כל הרגליים...והתחילה לבכות בהיסטריה...

ומה עשתה האמא המפגרת?

צעקה עליה..."מגיע לך...מגיע לך..."...והמשיכה ללכת כשהיא משאירה את הילדה על האספלט מאחוריה...

לא ראיתי מה קרה אח"כ...כי כבר המשכתי מהן...אבל באותו הרגע, רציתי לחנוק את האמא...רציתי לגשת לילדה , להרים אותה, לחבק אותה ולאמר לה שלא תפחד, היא לא לבד.

מה אני אגיד לכם...היתה לי מועקה בלב כל הדרך...

חשבתי על הילדה הזו שגודלת בידיעה שאם יקרה לה משהו אין לה מי שיהיה שם בשבילה...

החופש הזה מראה לי המון פרצופים מכוערים של הורים...

ואני אומרת לעצמי מתי יקום או תקום חבר/ת כנסת ויחוקקו חוק לרשיון להורים...(אני לא צוחקת).

כמו שצריך רשיון לאקדח כי הוא כלי הורג...

ככה צריך רשיון להורים...כי גם הם יכולים להיות כלי הורג...

אקדח עוד הורג מהר...

הורים יכולים להרוג לאט לאט ביסורים...

תסלחו לי שבזמן האחרון אני "יורדת" על ההורים...

אני לא הורה מושלם, ללא ספק...אבל אני משתדלת ללמוד כל הזמן מהטעויות...ואני משתדלת להתנהג לילדיי כמו שהייתי רוצה שינהגו בי...

אתם טובים...

אין לי ספק...

אוהבת אתכם.