האומץ לעוף.

שמתי לב שעם השנים...ככל שאני מממשת חלומות...

ככה תפוקת עקרת הבית שבי יורדת...

היום, כשיש לי כ"כ הרבה עיסוקים ששייכים רק לי...

כמו בילויים עם חברות, חוגים רוחניים, טניס וכו'...

אני מגלה שהבית יותר "מוזנח"...

טוב, לא צריך להגזים, לילדים יש מה ללבוש ולאכול...

אבל לא תמיד אני מספיקה להכין אוכל לפני שהנגלה הקודמת של האוכל נגמרה...ואז אני קונה להם ג'אנק לצהריים...

לא תמיד אני מספיקה לקפל את ערימות הכביסה שיש לי...

ככל שאני מחוץ לבית...ככה הבית יותר מבולגן...

כאילו להכעיס...נוצר מין קשר מרגיז בין ההנאות שלי לבין תיפקודי בבית...

פעם, כשהילדים היו קטנים יותר, הבית היה יותר מסודר, האוכל היה בתדירות גבוהה יותר...הכל היה יותר מתוקתק...

והיום, כשאני יוצאת יחסית הרבה מהבית לעיסוקים שלי, אני מרגישה לפעמים שזה על חשבון הבית...

למרות שאין שום סיבה שארגיש כך...כי בסך הכל היו לי שנים נורא קשות...גידלתי 4 ילדים קטנים בלי יכולת נשימה...

10 שנים לא ישנתי אפילו לילה אחד שלם...

(עד גיל שנתיים אף אחד מהילדים שלי לא ישן לילה שלם).

המשפחה שלי ושל בעלי לא גרה קרוב...

ככה שלא היתה לי עזרה כמעט...

בקיצור, שנים שלא ליקקתי דבש...(וגם עכשיו אני לא מלקקת)...

אבל עכשיו יחסית, יש לי הרבה יותר אויר לנשימה...ואני מצליחה לשים את עצמי מידיי פעם במקום הראשון...

אז נכון שהבית צריך אמא שטוב לה...

ונכון שאין שום סיבה שארגיש ככה, כי אני ממש לא מזניחה את הילדים שלי...

וחוץ מזה...מה זה נקרא בכלל להזניח?

מי אמר שרק אני אחראית על תפקוד הבית?

עברו הימים האלו שבחנו נשים לפי תפקודן כעקרות בית...

ובכל זאת...

לפעמים (בגלל הפולניה שבי והחינוך השמרני שגדלתי עליו)...

אני מרגישה מועקה קלה...

שאולי אני טועה במשהו...

שאולי יכולתי לעשות דברים אחרת (לא שאני יודעת איך אחרת)...

דבר אחד אני יכולה לאמר...

היום, כשמימשתי כמה דברים שחלמתי עליהם...

אני אישה הרבה יותר שמחה...

אז אולי אני לא אקבל את התפקיד של הדלקת המשואה לכבוד יום עקרות הבית...

אבל אני בהחלט אקבל את תפקיד מדליקת המשואות לכבוד יום האישה...

יאללה...לאלו שנשארו עד כאן וקראו את בילבוליי המוח שלי (וגם לאלו שפרשו באמצע...)...

אני מאחלת סוף שבוע מלא הנאות...